Zekifei ahava venetifim


זקיפי אהבה ונטיפים


סיפורים
שלמה אביו

הוצאת ספרית פועלים
תשנ"א, 1991

סדרה בעריכת: נתן יונתן ואברם קנטור













על הספר:

בספר תריסר סיפורים קצרים, שמחציתם האחת מתרחשת באיזמיר, עיר ילדותי, והמחצית הנותרת – עניינה שנות החמישים והשישים בישראל וליתר דיוק – במעברת באר יעקב ובמושבות נס-ציונה וראשון לציון של ימי היסודי והתיכון. סיפור אחד ממוקם בירושלים של העידן הסטודנטיאלי וסיפור בודד נוסף – במצוקי הכורכר בחוף געש, אבל, לגמרי לא במקרה - בורח הסיפור מן ההווה אל איזה עבר בדוי, הלניסטי-רומי. אמי היתה אישה אנאלפבתית שנאלצה, בשל טלטלות גורל ומלחמות למיניהן – ללמוד לדבר בלא פחות מארבע שפות: לדינו יוונית ותורכית, ובעלותה ארצה – גם עברית. היא היטיבה לקרוא גורלות במשקעי הקפה ועוד יותר מזה – הכירה והתפארה בכשרון אמנות הסיפור שלה שריתק אליה שכנות-מעריצות. לכאורה, אמור הייתי לרשת ממנה את אמנות הסיפור – אבל, כוחות גדולים ממני, שלא כולם ברורים לי, הרחיקוני מאמנות חברתית-מְתַקְשֶׁרֶת זאת. חיפשתי תחליף באמנויות לטיפוסים מסוגרים יותר: תחילה ברישום וציור (שלא כל כך עלו בידי), ולבסוף בשפה "טבעית לי יותר" – בשפת השיר. כתיבת הרומן היחיד עלתה לי במאמצי-נפש כה קשים, שלא שבתי עד היום, למרות מאמצי, לכתוב רומן שני. תקופה קצרה למדי, סוף המחצית השנייה של שנות השמונים, ניסיתי כוחי בסיפורים קצרים. כולם מצאו מקומם בספר זה.. גם הפעם, למרות רצוני העז להתבטא בפרוזה, לא עלה בידי לכתוב סיפור נוסף לרפואה. אלו האמנתי בפסיכולוגיה ובפסיכיאטרים הייתי נעזר בשרותיהם לפתרון התעלומה, אבל איני מאמין בהם. מקובלים עלי דברי פרויד שאמר כך, פחות או יותר: "לכל מקום שנגיע אליו, אנו, הפסיכולוגים – נגלה שהאמנים כבר היו שם לפנינו!" כלומר, אם וכאשר אכתוב שיר על הנושא, אולי השיר יגלה לי ואדע את הסוד. * גם "זקיפי אהבה ונטיפים", לא היה נולד בכלל, אלמלא קיבלתי "עזרה קטנה מצִדָּם של ידידַי" וליתר דיוק – ידידתי, המשוררת מִירָה מֵאִיר וידידי הסופר והעורך, אַבְרָם קַנְטוֹר, אשר עבדו, ובאורח פלא, עובדים עדיין, בספרית פועלים. בתור "מזכיר ארגון סופרי הקיבוץ הארצי" לשעבר, נהגתי אז להזמין את עצמי לָהוצאה לכוס קפה ולשיחות אקראיות. גונב לאוזני שבסיכום או בתכנון צפִי-הפרסומים השנתי (אולי של שנת 89 או 90, איני זוכר) יש להם דֵי שירה ורומנים... אבל לא סיפורת. "אולי יש משהו באמתחתך?" נפנפה מירה לפני אפי פתיון ריחני. הפיתוי באמת היה חזק מכדי לא להתפתות לו. אלא שהיו לי רק עשרה סיפורים שהספיקו רק ל"ספר קצת רזה". בהתלהבות חסרת תקדים, שלא חזרה מאז על עצמה, כתבתי שני סיפורים נוספים בעת שרות מילואים מַשְׁמִים בתצפית, בבקעת הירדן. כתב היד שקיבל כבר "גוף של ממש", נכנס תיכף לפס הייצור ונדפס תוך זמן קצר. כבר ציינו הסוציולוגים: "גם הנגִישׁוּת היא מַשְׁאָב ממשי".


ליאון, אחרון הנגנים
.
רוצה אני לפתוח בנפילתו האחרונה, לספר כיצד תמו חייו לגווע כאחד הקבצנים הנטפלים לתחנה המרכזית של תל-אביב, עיר פרוזה, שאין בה מסתורין של מרתפים, שאין בה רוחות קדמונים, ילידת בליל-תפוס-חפוז שח מהגרים על חול נודד.
מהסס אני אם להציג את ליאון סוריאנו, אחרון הנגנים העממיים, זמר סגי-נהור, הנושא מסורת שלא יהיה לה המשך, ולתאר פסגת שיא בחייו. כוונתי ליום בו חכם יחזקאל מוגרבי וחאג'י אסמעיל ג'לל-א-דין סמכו ידיהם עליו. חכם יחזקאל מוגרבי , ראש נגני העוד, בחיר מיטיבי הזמר בקהילתנו,ישיש נודע בדור הקודם, ורעו – ג'לאל-א-דין, נשיא מסדר הדרווישישם המחוללים, שכובד בחייו כשם שכיבדוהו לאחר מותו – מוסלמים לכתותיהם, יהודים ואפילו ערלים מבני האומות.
אפשר לפתוח היישר בלב המשבר, in media res, ולהראות את הגיבור באחד מהתקפי הזעם, שולף סכין ורודף, שתוי ומסומם, אחר גראציה לדוקרה. היא משליכה כיסא לרגליו להפילו אפיים. היו אלה ימים מרים בהם פרץ אל הפומבי ההיריון הביש והמסתורי של וידיקה, בתו. ארץ רעשה אז, שערורייה. אלוהים ואדם המתינו נדהמים. אכן – כצפוי, הסתיימה הפרשה בכי-רע.
כיוון שגיבור סיפורי הוא פשוט בתכלית, מבני דלת העם, משכונת עוני, הריני משוכנע שאין הכינוי גיבור הולמו. קרוא וכתוב לא למד מעודו, על דרמה יוונית – לא שמע. להנאתי הריני תמה אם יש קשר, ולו נפתל ורחוק, בין בתי התפילה, חצרות השמחה והיגון, מועדוני היין והדגים בהם עברו מיטב שנותיו – לבין המקדשים, הכיכרות, קובות הזנות והתיאטראות, אשר על שרידי חורבותיהם נבנה הרובע היהודי. עיר הולדתו ובית חיותו של ליאון, הייתה כידוע למוקירי תרבות יוון, אחת מתריסר ערים שנאבקו על הכבוד להיות ערש הולדתו של הגאון העיוור, פיטנה המופלא של טרויה, שנידונה לכיליון ומספרן ברוך האלים של עלילות אודיסאוס, אף הוא איש בעל גאווה, שהתענה קשות בימי חלדו, ולא טעם טעם מנוחה גם בשובו לנחלת אבות.
אולם, כפי שציינתי, תפס האיש, מכוח גורל שאין לנו שליטה עליו, אמנות קדמונית. בלא שיהיה מודע, הסתפח כעוד חוליה לשלשלת פייטנים-עיוורים, שראשיתה בנבכי עבר נשכח. חייו, הנמוכים והמרוששים לכאורה, אינם נקיים מחלום ומנפילה, ממשאלת לב שהגביהה עוף, ןמחיבוטי מציאות נוקשה. לכן, ראוי לספרם בלא התחכמויות, למקוטעין ובחוסר סדר, משל להריסות מבנה: קירות וקורות, חלום ומרצפות, שבהצטרפם אין בהם כדי לקומם בניין, כעדות חלקית, מלוקטת באקראי.
מימי ילדותי, מאותן שנתיים-שלוש קודם לעלייה ההמונית המטורפת, מעלה אני זיכרונות לא ממוקדים, בתוספת שמועות בלתי בדוקות, כמו גם זיכרון פגישה יחידה, מקרית למדי, בשישים, שישים ואחת, בתל אביב. מאז ועד לשמועה על מותו בחוסר כול – לא חיפשתי אחריו ולא הזדמן לי לראותו.
הר-אדם, רחב כתפיים וארך-גפיים – כך זוכר אני את הנגן הולך מדוד ולאט. מטהו, ענף עץ אגוז, הולך לפניו, דופק לבדוק את הדרך. עוּד גדול מידות במיוחד (אולי הילד המגזים שבי דימהו כך) חבוק איתן תחת בית שחיו, מלופף קטיפה משויפת, שהייתה פעם שחורה. הכל ידעו: חביב עליו הכלי כנפשו, אולי יותר מן האישה. בחולפו על פני שכנות יושבות לפתח ביתן, היה פורש בשלום כל אחת. לא אחת תמהתי כיצד מיטיב זה להכירן – ואור עיניים אין עמו. כך עשה דרכו בבטחה, כדג השוחה באמת-המים שלו, עד ל"בית הילל", בית-כנסת קטן ונטול יוקרה שבקרבתו התגורר.
חצרו הייתה נמוכה ממפלס הרחוב בשתיים-שלוש מדרגות. כמוה כרחוב, רצופה אבני גוויל מעובדות למחצה, חטוטרת ליד חטוטרת, כמו נועדו לגרום לאדם שאינו נזהר, שיאבד שיווי משקלו, שיחליק וימעד. חצר דו-קומתית רגילה, דחוסה אדם. רחבה לא מקורה, שבמרכזה בור מים שאינו בשימוש זה שנים. בקומה העליונה, המרווחת יחסית – חמש משפחות, ועוד ארבע בקומת הקרקע, אשר בה מטבחון, חדר-כביסה אפלולי ותחת גרם המעלות – קיטון שירותים. שערי העץ המתפוררים מרוב ימים, מייבבים בהיפתחם ובהיסגרם כמחשבים להתפרק. חוצצים הם, רק לכאורה, בין רשות הרבים לחצר, שדינה כדין בית של משפחה אחת גדולה ומסועפת, מהודקת בתוך עצמה, יחידת התגוננות מפני עולם חיצון, עוין.
לא היה דבר מיוחד בקטטה, זולת העובדה שחומרתה עלתה על זו של קודמותיה. אפילו שכנים מן הרחוב גס לבם בצעקות הנגן והגראציה הכחושה, אשר עיניה יוקדות ירוק רע. בעל-חימה, מהיר לכעוס הוא האיש, וכבודו נפגע על נקלה. עיוורונו לא הפך אותו לאיש עניו, הססן ושקט, המודד דברים בטרם ישמיעם, ורואה בתבונת לב אל פנימם של אנשים ומצבים, כסברת התמימים המייחסים לפקחים – רק מה שעיניהם מראות להם, דהיינו, קליפות, זהרורי מראות שווא, בלי להעמיק חקר.
לא רק מהיר-חימה היה ליאון. יד ארוכה הייתה לו, אותה הרים על אשתו בלא היסוס. בעלות הכעס לראשו לערבב עליו את דעתו – מניף היה אגרוף להפילה ארצה. לבסוף, החל לנופף גם במטה האגוז ולהטילו, מעשה בומרנג, כדי להכריע את הסוררת. ישישות נכבדות מהשכונה, אשר הכול יישק על פיהן, הוכיחוהו על פניו, ולא הִרפה ממנהגו.
"לא מגיע לך לחיות, בת כלבים!" ירעם קולו, "חי ראשי, בסכין זאת ארצחך נפש על לשונך הארוכה והמורעלת!"
היה נשוי קרוב לחמש עשרה שנים. אולם, בשנים האחרונות רבו הסכסוכים. בבוא מים עד נפש - פנתה גראציה למשטרה. סיפרה על קטטות, על הֲצָקות לילדה, על בתי קפה מפוקפקים בהם נקל להתרועע עם מופקרות, לשכור שיכר, כאשר יאהב, וכמו יתר הנגנים מחפשי ההשראה – לשלוח יד אל המקטרות המפוטמות כדבעי. כיוון שחששה, ובצדק, מתגובתו הנזעמת, ברחה לה לבית אחיה, וזה מיהר לשכנעה לשוב לבית הבעל, להתפייס ולהרכין ראש. התחדשו המריבות עד שלילה אחד תקף אותה, דקור ופצוע, בסכין. רק אז יצאה המשטרה מאדישותה. כידוע, אין למשטרה זמן וכוח אדם לסכסוכי איש עם אשתו, ואפילו יפליאו הבעלים מכותיהם – עד לשפיכות דמים ממש. אף-על-פי-כן נעצר ליאון לחקירה.
זמן-מה לפני כן פרצה שערורייה: וידיקה, בתה של גראציה מנישואיה הקודמים – שהרי מן הזמר לא נולדו לה ילדים – הרתה לזנונים. היא, וידיקה עצמה, אטמה פיה ונתעטפה יגון. שמועות והשערות רעות עשו להן כנפיים. מרטה גראציה את ראש הנערה מוכת ההלם. קוננה מרה ואף שרטה עצמה עד זוב דם – ללא הועיל. הזדעק אחיה להחניק הפרשה בטרם תתפוצץ. מימן הפלה אצל ידעונית צוענייה. כל עוד החלימה הנערה בבית, השתדלה האם לכבוש את איבתה התוססת. לא חלפו ימים והתלקח חום גופה של הבת. לבסוף התערב ועד הקהילה ולקחוה לבית החולים. אולם, לא היה אפשר להצילה. עברו ימים אחדים עד שמתה בדמי ימיה ביסורים קשים.
מותה שחרר את גראציה מהסתייגויותיה. דומה היה שדעתה נטרפת מעוצם התסכול. הטינה שבליבה התפרצה כנגד ליאון, האב החורג, קל הדעת, המשרך דרכו, משלח יד לצבוט ולמשש כל נקבה מזדמנת. אותו, רק אותו, האשימה במות הצעירה. הגיעו לרבנות. מה שנאמר שם, חלחל במהרה אל השכונה – עד שנתעכרה האווירה מעל לכל שיעור. גראציה עבדה זה שנים לפרנסתה כעוזרת-בית לעת מצוא, גם לימי כביסה בבתי האמידים נהגה להשכיר עצמה. רוב שעות הבוקר הרחק מביתה היא, כך גלגלו וריכלו הלשונות המשולחות פרא, ואילו הבעל, ליאון, מנגן בחתונות ושר בבתי יין ובמושבי לצים מאחרים בנשף, ואך טבעי הוא שיהיה מתבטל חופשי בשעות לפני הצהריים ומרחרח הכא והתם. החצר בין כך מרוקנת מיושביה בשעות אלה, רחוקה מעינן הבולשת של הבריות, ואין להשיב את הנעשה!
בעוד הבעל עצור אצל השוטרים, השתטחה אשתו לרגלי הדיינים שיואילו לתת לה גט. אי-אפשי לה להתייחד עם איש, אשר עולל כזאת. אולם, אם כי נדו לה הרבנים, ונכמר לבם לכאבה, איך יכולים היו לדון בגירושין על סמך קובלנת אשה שדעתה נטרפת עליה בעליל? למרות שלא מיצו השלטונות את הדין עמו, נידון ליאון לשבת בכלא כמחצית השנה. על גט לא אבה לשמוע. רק בתום התקופה הזו, ניאותו השלטונות להפצרות השתדלנים היהודים לחון אותו ולשחררו.
סופו של עניין – השערורייה שככה. מאורעות סוחפים, כמו רגשת העלייה הנחפזת מתרגשת כסופת-רעמים, ומרוקנת את השכונה היהודית מיהודיה, השכיחו הכול מלב הבריות. לבסוף שכנעו הרבנים את בני הזוג, אשר נעוריהם חלפו וסיכויי השיקום מהם והלאה, שלא להתגרש, כי-אם לפתוח דף חדש בארץ הבחירה. שם אולי ישוב הגלגל אחור, אולי תיכון אהבתם כבראשונה.
.
בר מזל היה ליאון, שהיה אחד מחמשת ילדיו של חכם חיים-ויטאל סוריאנו ז"ל. אביו המנוח שכיהן שנים כשמש ב"בית הילל" וגם רחץ מתים במסירות ובאמונה, היה מקובל והרבה להסתגף בתעניות-דיבור. דלפון גדול שהרעב בן-בית אצלו היה, אולם הבריות כיבדוהו. מן הסוחרים קיבל מתן-בסתר, שהרי הללו טרחו לאזן את תרמיותיהם בתרומות למוסדות חסד ובמתן צדקה.
בן לאב בלתי-נחשב כי יחלה בטרכומה, אחת דינו – להיות לקבצן, ולהתגולל ברעב. ליאון, שאביו היה חביב ומקובל על הבריות, נמצא מי שהזדרז לעזור לו. כבן תשע היה ועוד סיפק בידו להקדיש נעורים ושנות בחרות למוסיקה. אחד הסוחרים היטיב להבהיר להוריו שאין רע בלא טוב, שהקדוש-ברוך-הוא מכה ביד אחת והאחרת תחיש להכין מרפא. ניאותו לתת לו את הנער. הפקידו אצל חכם יחזקאל מוגרבי ז"ל, הנודע בזמרים העיוורים באותה עת, להיות עמו באשר יילך, לאכול מפִּתו ולשכב בחיקו.
רבות השכיל מן הזקן: שירת קודש, זמירות למועדים ולחגים, שירת חול בשפה היהודית, מן הרומנסות ועד תחנונים נאצלים על עקדת יצחק, אשר כל השומע נשבר בו לבו וזולגות עיניו דמע. גם חרוזי-זימה שובבים, שאין כמותם להפריח שמחה בוויעודי צחוק. לא נעדרו גם שירי עגבים וגבורה תורכיים, שהיו כובשים לב כל יושבי העיר בלא הבדל אמונה, מקבצן ועד שוע. אפילו מחמירים שבין רבני  עירנו מקבלים היו, מאז ומעולם, ברצון גדול את נגינות התורכים ומשלבים אותן בתפילתם.
שלוב זרוע עם חכם יחזקאל פקד הנער חתונות וסעודות-מצווה, בתי יין ובתי מועד לכל חי. מאליו יובן, שלא דילגו על מקומות ויעודם של הדרווישים, שם נהגו להסב על דרגשים כדי לשמוע אל רינתם, מחולותיהם ונגינתם בכלי שיר. לא רק זמרים נוודים, כי אם גם חזנים נודעים היו סמוכים על דוכנם של מיטיבי שיר אלה. אין לתמוה מה ליהודים באותם מקומות. הדרווישים, שלא ככוהני הדת, מאירי פנים היו ולא הקפידו בחומרות, קירבו את הבלתי-מוסלמים, ריפאו את חוליהם, ורחשו להם ידידות. בין חסידי אומנותם המעודנת, המטופחת זה דורות, הצטופפו נוצרים, יהודים וגם מגויי הים הפוקדים את הנמל. לימים התהפכו סדרי המדינה וקצף השלטונות יצא על הדרווישים ומסדריהם להגלותם ולהפיצם לכל רוח.
על רצפת הקומה הראשונה נערכו הריקודים והזמירות, והקרואים מביטים בהם ביושבם צמודים לקירות הבית העגול. הקומה העליונה – כמין עזרת-נשים להביט ממנה למטה מבעד למעקה. מעגל הדרווישים הסתחרר בסערה בקוראו לאללה עד אבדן-חושים. המוסיקה גרפה את הכול עד עילפון, מקטרות ארוכות, דקיקות ועדינות גוף, מעשה חושב, מפוטמות עשבי בושם וסמים רכים סייעו בידי הכול לעלות ולהעפיל לספירות שלא מעלמא הדין, הרחק מאפרוריות העוני ומדוחק חיי היום-יום. בבתי אולפנא מעולים אלה למד  ליאון להפיק מוסיקה אלוהית מן העוּד, בהשליכו מנגד נשמה וגוף עד היותם עיינות נפש פקוחים להביט רחוק, בעוד ארובות עיני הבשר עצומות, נעוצות בארץ למעצבה.
נפש רעבה, מתגעגעת אל מה שמעבר לכאן קיבל הנגן העיוור מאביו, איש הח"ן וההסתודדות המידבקת בבורא ובנברא, עד התבטלות היש, עד מסירת הנפש באהבה. המוסיקה, אשר כמוה כדת, מילאה את נשמתו, חינכתו לראות את הנעלם מעיני הבשר. מסוגל היה להתאהב באשה בשל קולה, להיות עפר לרגליה. על פי ריח הבושם זיהה נשים להכירן לפני ולפנים. בשרו היה נעשה חידודין-חידודין עוד לפני שהיה סיפק בידו לגית בחלקת עורן. ניתן לומר שניחוחות נשים גרמו למוסיקה שלו להתכנף ולהמריא. הללו רגישות לדעת בחוש ני נפתה ליופין, ולמרות מומו, ואולי דווקא בשלו, הרעיפו עליו חסדים והזריחו את חשכת עולמו. כך היה כאשר יצא שִׁמעו כאחד המחוננים, יורשו האמיתי של חכם יחזקאל, אשר בינתיים נאסף אל אבותיו. ואמנם, לאחר שסמכו ידיים עליו אצל חאגִ'י אסמעיל גְּ'לַל-אֶ-דִין נשא לאשה אלמנה צעירה ונאה, אם לפעוטה רכה, מן הדרים בהר, ליד המצודה הייתה, והלכה שבי אחריו לדור עמו בעיר התחתית. בשנים הראשונות פינק אותה באהבה, הביא גם לחם גם יין, ואת התינוקת אימץ לגדלה בחיקו כבת לכל דבר.
בעל חלומות היה אמן העוד והזמר בבחרותו, נשמה גדולה במלוא תוקפה. כלי הנגינה פילס לו דרך, קולו הבקיע דלתות נדיבים. העיר היתה צרה לו. דיבר על איסטנבול-רבתי. רק בה יימצאו אניני-טעם, מביני עניין. שם יקדמוהו עד לחצרות שרים וטפסרים. באה מהפכה ופיזרה את חצר השולטן. להקות נגניו וזמריו, שנתנו קול בינות למזרקות גניו וביתניו נפוצו גם הן. תורת השירה והנגינה הקלאסית המסובכת והמעודנה, נעלמה והלכה באין תווים לקבוע אותה במסמרות, ובאין מלך ופטרון להשקותה ולהפריחה. אף-על- פי-כן תלה ליאון תקוות בעיר חוצות זאת, שעיני כל העמים במחמדיה. קרוב היה לעשות מעשה. חששה גראציה שפיתויי איסטנבול יסחפוהו סחוף, והתעקשה להישאר. הוא שמר לה טינה עזה על כך, וזכר להיפרע ממנה בשנות נפילתו.
אין סודות בחצר. דרים זה בתוך זה. יודע כל אחד מה בקדרת שכנתו. לא נעלמה מאיש אהבתו העזה של השכן העיוור לאשתו. באותן שנות חסד מבטל היה הופעות ורץ נטול נשימה לביתו ליפול בזרועותיה. מִצחקיהם ומצהלות הלילה לא יכלו לפסוח על אוזן השכנים הישנים בחלונות פתוחים, או ממש בגזוזטרות, תחת רטט כוכבים הנוטעים בלב האדם תשוקות נוראות, מהן כשרות ומהן אסורות. באותם ימים, כטוב לב ליאון ביין מסוגל היה להביא חבר נוגנים ושרים ולהרנין חתונתם של עניים בלא תמורה. הכול אהבו את האיש המלווה את תחנות חייהם בנגינה ובשיר להפיח שמחת-חיים, טעם הקיום.
אין לדעת אל נכון, במי לתלות קולר ירידתו. אולי קנאת גראציה (והלוא איך יכול  מוסיקאי שלא להתחכך בנשים?!) גרמה לה למרר את חייו, ומה גם שבמרוצת השנים אבדה תקוותה ללדת לו בן ויורש, ואולי... השתייה, שהיא בת לוויה למוסיקאים...
בתחילה, הסתפק במה שכיבדוהו, אחר כך החל לגדוש את המדפםים במשקאות מקומיים ומיובאים, מכלה את שארית כספו. תחילה מעורר האלכוהול את האמן להמריצו. לא יעבור זמן ותתהפך השפעתו לדכא את הכשרון בערפל של טמטום, של הסתר פנים.
רבו והלכו המריבות. זעפה של גראציה עלה. חשבה להוציא את בתה הנערה מן הבית. הן לִבּה נִבּא לה מכבר רעות. כי איך תסמוך על שיכור מתלהלה שלא יתאנה לנערה בעצם פריחתה, הן אב חורג הוא, לאחר ככלות הכול... רוח רעה החלה להיכנס בליאון. זמן מה לפני מאסרו, באחת הקטטות, הטיל את מטהו באשתו כשאול המלך בשעתו, ופגע בראשו של יוספיקו, בן השכנים. דם זב מראש הילד, והיה צורך לגלח את פאת ראשו ולחבשו אצל הספר בצמר גפן טבול בעראק נקי ובסוכר, לאחות את הפצע ולהחלימו.
הורי הילד יצקו על הנגן אש וגפרית. שכנים מצאו הזדמנות לשוב ולהעיר לו, שאין להשליך את המקל הרצחני כל שני וחמישי. הלוא רואים העליל: סכנת נפשות! בדרך נס לא פיצח את רקתו של הפעוט. התפכח האיש מיינו ומכעסו, ממרר בבכי גדול. סליחה ומחילה ביקש בהבטיחו לא לשוב לסורו. חולשות היו בו, באמן העממי הזה, אבל איש רע מעולם לא היה. רק הגורל שיטה בו.
.
ישוב על המדרכה ליד המאזניים ראיתיו. מאזניים, שאיש אינו יודע מי הציבם, ואתה משלשל מטבע ומתייצב לדעת אם שמנת או רזית, ובעלי המאזניים הנעלמים מעינינו, גוזרים לך בלא לב ורגשות את משקלך. שם, ליד דוכן עיתונים זולים וכתבי-עת של זימה התכרבל לא מגולח, חורי עיניו במשקפיים גדולי-מידה, והעוד מוטל מיותם לרגליו. אלמלא העוד, שקישוטיו המשובצים צדו את עיני, לא הייתי נותן עליו את הדעת. קסקט מדוהן ראיתי לידו ובו חופן מטבעות צדקה.
משתדל אני לעקוף את המפגע התברואתי ששמו התחנה המרכזית, מתחכם להגיע מן הקמפוס לחולון שלי בלא עגמת נפש. חיפשתי באותו ערב סרט צילום ומזון לדגי הנוי, ומצאתי את אחת מדמויות עולם נעורי, שהשלכתי מאחורי גבי ככלי אין חפץ.
נעצתי בו עיני מתקשה להחליט אם לפתוח בדברים ומה לומר. ילד הייתי ואין סיכוי שיזכרני ואפילו אנקוב בשמי. הטלתי מטבעות אחדים ונאלמתי דום. הבין בחוש את המוזרות המשתקת אותי, נשא עיניים נבובות אלי ואמר:
"תודה רבה, רוצה הבה נגילה?!"
"חס וחלילה!" עניתי אף אני עברית, "אם כבר... אולי תואיל לשיר את השיר המתחיל במלים "אִי קוּאַנְדוֹ לוֹס רִיקוֹס מַאנְסֵיבוֹס/ סָלִין אָ-קָבָ'איֶירִיָּה"?
כאילו היכוהו במקבת. נדהם. חיוך חולה התפשט על פניו הסחופות. עגה ידו עיגול באוויר כמו לגרש עננת-ברחשים ונתגמגם: 
"מי אתה?"  שאל הפעם בשפתנו, "קול צעיר מכדי לזכור שירים עתיקים כאלה!"
נקבתי בשם אבי ואמי ואמרתי לו:
"מיטיב אני לזכור אותך. כל הילדים העריצו אותך... גם את החצר בה התגוררת ראיתי..."
"כן, בני, זה היה לפני זמן רב," נאנח, לפני בוא המבול לשחת את העולם, להפוך הכול על פיו..."
"מדוע עזבת הכול ובאת לסבול?"
"התרוקן הכול, בחורי הטוב, העולם מת: החצרות, הבתים, בתי הכנסת. אפילו בתי הקפה התורכיים, שינו טעמם ונתמלאו מהגרים עילגי שפה מן הבלקן. מה להם ולשירים שלי?   ובלא יהודים מסביבי שיקשיבו למוסיקה שלי – מה נותר לי לחפש שם?"
"ואיפה חי אתה עכשיו?"
"ביהודִיָה... יש לי קצת מכרים מן העיר שלנו... עכשיו גם אשתי חולה. לא תכיר את המסכנה. החיים שוב אינם כמו שהיו, אתה יודע."
"רואה אני," מלמלתי נבוך.
"והנה אדם, פתאום, במקום הזה... ומבקש שיר ישן... ועוד איש צעיר.. חי ראשי שאיני מאמין," נרגש הקבצן, "רוצה אתה שאשיר לך אותו באמת?"
"אנא, סניור ליאון, הואל ברוב טובך," הנמכתי קול. אלמלא בושתי, יושב הייתי על המדרכה, במקום להיות ניצב עליו גבוה, כאילו מי יודע מה אני. נטל את העוד, ליטפהו כה וכה, כיוון מיתריו שהתרופפו ביד אוהבת:
"ובצאת בחורי חמד, אבירים,
על סוסיהם לרכוב, למסעות –
כוכבי רקיע מעל נוהרים,
אור לבנה – יפה להתשתאות!"

לחיו המכוסה זיפי שיבה נתלחלחה. קולו לא היה עוד עמו, אך הוא התחזק להעפיל במעלות ההר עם אבירי הרומנסה היוצאים שוב להרפתקאות. הלוא עוד שורה, עוד חרוז, וחזקה עליהם שייתקלו ביפהפייה צחת-עור הממתינה להם על פלגי נחל, בין כרמי זית מכסיפים. אור הלבנה מפיח בבחורים, באוהבים הנהדרים, כוסף נוהר...קדמון.
היה זה נואל מצדי, אבל עיני תרה אחר מטה-הנחייה שלו, עץ אגוז נוקשה שאין לשוברו. אולם, סר שרביט הנחייה ההוא מבין רגליו, כנראה שאיבד את האמון בו, או אולי העלהו ארצה ואבד לו... רק סמרטוטים בלים היו לו לדרגש בשבתו נשען אל קיר התחנה בעיר העברייה הזאת, בעוד מכוניות ורכב למינהו רוטטים-רועשים לפניו כבמחול עוועים נטול טעם ותכלית, זה בכה וזה בכו, בלא סדר נראה לעין, ללא יעד שיש בו להפעים לב. לא ממהרים פה הכול?  כסבור אתה שיש יודע?
לא נתתי לב עד לאותה שעה אם גם עיוורים בוכים, או אולי הטרכומה שצרבה את ארובות העין הותירה אותם צחיחי דמעות... מכל מקום, החילותי חושש שליאון, נגן העוד האחרון, יראה את המועקה מזדחלת לגרוני...
"דבר לא יקרה אם לא תקנה סרט צילום מטופש או אבקת מזון לדגיגים שלך," התעשתתי ביני לביני. החילותי לחטט בארנקי, מחפש בעצבנות כסף של נייר. אצבעות ידי הימנית רעדו משום מה.
"אין צורך לשלם בחורי, איני יודע מי צריך לשלם למי," צחקק האיש מרות, בקול מאופק. רכנתי לעברו וטפחתי נרגש דרך ידידות, על שכמו, ממלמל מִלות פרֵדה מקובלות. רציתי להסתלק בטרם יסגירני קולי, בטרם יראני העיוור הזה לפני ולפנים, בלא חציצה.
שבועות אחדים לאחר מכן, באחד מביקורי אצל ההורים, נודע לי דבר פטירתו.
#



מרים הלוויה חוזרת

היא נעלמה מעינינו בדלקה הגדולה, שאכלה כל חלקה טובה. בשוב העיר לידי אדוניה משכבר, התורכים. מסך כבד ירד – ובלע גם אותה. לאחר ימי החרדה, עם היעלמות היוונים, הארמנים ושאר הזרים, ירד קרן עירנו פלאים. איש לא ראה שוב את האומללה. לא בחצרות היהודים בג'וּדְרִיָה, ואף לא בבית הכנסת "תלמוד תורה", בו ביקרה, מפקידה לפקידה, בצלוח עליה הרוח... מרים עלתה בלהבות השמימה, אם אפשר לומר כך. נקברה חיים אצלם, מעבר לקירות העבים שלהם. כל זאת, זמן מה בטרם מצאה נפש חסרת מנוח זו, מנוחת עולם בבית-החיים המוסלמי. איש מאיתנו אינו יודע היכן הקבר.
יודע אתה, אין כסיפורי "מֵעָם לוֹעֵז". מרגיע אני בהם את הנפש החבוטה דבר שבת בשבתו. הנשים, שאינן מבינות לשון-הקודש, גומעות כל מלה. סיפורים יפים המספרים בלשון העם נסים ונחמות מן העבר. הן לא אכחד ממך, כמה למדתי בסך הכול? מעט, לא כלום. כמוני כשאר גברים בשכונה. קצת תפילות, ברכה פה, זמירות שם – וזהו. גם מרים, כמונו הגברים, יצאה נפשה לסיפורים, אולם גם ידעה צורת אות בסידור. תפילות לא מעט זימרה על-פה. מחזיקה היתה בסידור, שם, במרומי עזרת-הנשים, מעלעלת ובולעת דף אחר דף בצימאון... אבל, למה אני מספר לך זאת? הא, עניין הסיפורים! כתוב על אליהו שנעלם במרכבה בוערת, ונשרה אדרתו על ראש אלישע... האיש נעלם, אך המעיל נשאר. כך קרה לאִשָׁה המוזרה הזאת. נותרו קולותיה, הסיפורים עליה, זכר מעשיה, רושם נסער שהטביעה בלבבות. משאלת לִבָּה הייתה להסתופף, כאחת משלנו, בקברות היהודים. במו אוזני שמעתי מפיה – ולא זכתה. הכרתיה טוב מכל האחרים, עוד לפני שעשתה לה שם במעשיה החריגים. לא תאמין, אולם שכנים היינו. בילדותנו. משונות דרכי האל ישתבח. מאליו יובן, שהכרתי את ההורים. סניור צפניה לוי - מגבאי בית הכנסת "תלמוד תורה" היה, ודאגתו פרושה על בית הספר הצמוד אליו. אהבת נפש אהב את הילדים. כל אימת שנקלע אל המוסד, היו זאטוטים על זרועותיו, והוא מגפפם ומלטפם, מפתיעם בשליפת מיני ממתקים מכיסיו. לימים, ירדה קרנו, והורחק מבית הספר. אנחנו, ילדי המוסד, אהבנוהו. זוכר אני את אדון צפניה יושב בראש השולחן, בסעודת מצווה, יחד עם העשיר "המקדיש" לזכר אביו או אמו. אדון צפניה מברך בקולו המתגעגע, המתרפק, ואנו נענים לו בקולות מתחנחנים. "מלדיש", ככה קראנו, בלשון הילדים המשובשת, לסעודות חשק אלה, אשר גיוונו את מזוננו הדל. גרגרן גדול היה אדון צפניה. נחת הרבה רווינו בראותנו את הליצנים שבחבורה מחקים את דרך אכילתו. מלעלע היה את יין הקידוש, או את הערק השקוף, במצמוץ שפתיים תאוותני, וטורף-חוטף כופתאות בשר נוטפות שמן על זקנקנו. בשל הכופתאות זוכר אני הכול, כי מי ראה בשר בבית ההורים?
אומרים עליו, שבגלל חמדנותו נתגלגלה מָרִיקָה לאן שנתגלגלה. רק אלוהים יודע את האמת. בעלי לשונות סיפרו, שהוא, האב, הרבה לגלגל פסוקי תורה גם בביתו. אפילו את בתו הנקבה לימד סידור וברכות – דבר שלא ייעשה במקומותינו. אולם, מה שאדם בונה בימים הרבה יכול הוא למוטט בשעה אחת... עוד בטרם חלחלה השמועה אל משכנות היהודים בסביבה – נדהמתי לשמוע על בריחתה. בת כמה הייתה? כבת ארבע עשרה, אולי קצת פחות. מכל מקום, נערה נאה ומצודדת לב. כשכנים – רבות נפגשנו ליד כיור הברז בחצר, הרחק מעיני אבות ואימהות. תמירה וחובבת משחקים הייתה, גם חדת לשון. אז, כשהיינו ילדים. לא רק את לבי לכדה. זריזה כמו ילד, צחקנית גדולה ומיטיבה לשיר. מי יכול היה לדעת שעל מצחה כבר הותווה האות לכל ימי חייה? הרי בני אותו גל היינו, ואני נער רך. לבי המה לקראתה כל אימת שנפגשנו. סבור הייתי: נמתין כמה שנים, אספר לאמי ולאבי.... אמנם ידעתי, עניים אנו, והורי מריקה אמידים, לא ירצו לתיתה לבן השכן העני. אולם, כדרך הנערים קיוויתי... שכנים זאת המילה הנאותה. קרובים כמעט בהישג-יד, אולם אף פעם לא ממש ביחד.
אמה הרחיקה אותה אל קרוביה. בתחילה חשבו שברחה, וכי לאן יכולה הייתה לברוח? היא, האם, הזדרזה להשיא אותה. היא נערה רכה, והוא פשוט וגס. אחד משכונה מרוחקת, מפשוטי העם הדרים על שפת הים, ליד "מרחצאות היהודים". שלשלה לידי הוריו ממון שיש בו לסתום פיות. בנה-בכורה של מריקה נולד סמוך לאחר הקידושים החפוזים. בבית הוריה – שוב לא דרכה כף רגלה, גם לאחר מות אביה. היא, אשר כה כרוכה הייתה אחריו. אילו בן זכר נולדה – גבאי או חכם מזמר היה עושה ממנה. מעתה, נהפך בה לבה לשנאה אותו. נכרתו נפשות האב ובתו, זו מעם זה בחייהם.
אחר אותו לא יוצלח, בעלה, דייג יהודי, אשר היה שולח ידו גם בהברחות לעת-מצוא -  הלכה בנחישות דעת נחרצת. בהשאירה מאחור את בית אביה, כמו קפצה וצלחה את הנהר, מבלי לבדוק מה עומקו. עד מהרה באו הלידות בזו  אחר זו, העוני לא היסס לחשוף את כיעורו הבלתי-נמנע. ימיה מלאו המולת ילדים, טרחת בית ויגע טפל, חסר תכלית. שכחה מתי נתנה קולה בשיר. והלוא קול יפה "עוקר נשמות" היה לה. לא פעם סיפר לה אביה על הלוויים הניצבים בעזרות הקודש לתת קולם בשיר ובתהילה: כיתות כיתות יתייצבו אלה באשמורת לילה, ואלה בשעות האור. בכוח המדמה שלה ראתה מקהלות זמירים על ענפי עץ-חיים העולה, כמזרקה זו, בחצר בית המקדש. מה חבל שאשה היא. אין לאל ידה לטפס במעלות ולהתייצב בעזרות הקודש ההן. אילו ניתן לה להיות כאחד הלוויים העוזרים לכוהנים בעשותם בעבודת השם יתברך. בחלומותיה הייתה לאחד המזמרים, קדושי-עליון. ניצבת תחת נברשות נוטפות אור פלאות. קולח הזמר מפיה כמעין מזנק מראש צוקים לרוות צמא, לתת חיים, לברכה ולא לקללה. אולם, בהקיץ, באו מים עד נפש.

שלא כסוחר, המשחק בכספו ובכספי אחרים, המנצח על היצוא והיבוא ממשרד מוסק ומוגן – הדייג שם את נפשו בכפו על אימת שסירתו לוקחתו מעם החוף. לילות רבים, רבים מדי, מזניח הדייג את אשתו הצעירה, את ילדיו הרכים.
עושה בים, פה ושם, גם בחופים נטושים, הרחק מעינו הלטושה של משמר החופים. גם במסבאות של משא ומתן לעסקי הברחות קטנים. כאלה שיש בהם לסבך אדם עם השלטונות, אבל אין בהם להוציאו מבוץ הדלות, שהרי גם כאן, כמו בכל עסק - הכרישים נוטלים את העיקר, דגי הרקק מתלכלכים בקטנות. שמעון היה שמו של העלוב, שמעון בֶּגָאס, אם אינני טועה. עתיד היה להיקרא בָּלוּקְצִ'י איסמאעיל, אבל בל אקדים את המאוחר. שמעון ומרים ילדו ארבעה ובת אחת, רוֹזִיקָה שמה. דירת עוני, פרנסה דחוקה, תחושת אין מוצא ועתיד מאיים – לא היה בהם ללבות אהבה גם במקום שזו התקיימה. לא כל שכן בלב הנבוב מרגש ומרוקן מכול של מרים.
שמונה שנות נישואין נטולות חדווה הביאום לסף ייאוש. הבעל היה מצוי בין גויים מכך הסוגים, אולם, מרים בת הלויים היא שהגתה את הרעיון. בתחילה לא רצה לשמוע, מחשבת סרק באישה. זה יעבור לה כשאר מצבי רוח שלה, כך סבר. הן אישה היא, בסופו של דבר, וכמו הים – שפל וגיאות ושינויים בלתי צפויים יש לה. לאט לאט שכנעה אותו.
באחד מהתקפי הפעלתנות של משמר החופים נלכדה חבורה גדולה של דייגים ובעלי סירות בהעברת סחורות מן  הספינות לחוף, ועקיפת המכס. התעלול היה עתיק ונפוץ, וכל הגורמים, זולת האוצר, נהנו ממנו. מדי פעם היה משמר החופים קופץ ועושה צרות. אולי כדי להגדיל את חלקו בשלל. מכל מקום, גם שמעון היה כלול בין הצפויים למאסר של שנה-שנתיים, לכל הפחות. דיבר עם מי שדיבר, ולאחר שהובטח לו מה שהובטח – נטל את מרים ואת ארבעת ילדיו והתייצב אצל הקאדי. מוכנים הם כולם, לבוא בצל כנפיה של דת הנביא ממֶכָּה. איתנה החלטתם. שוחח עימם פעם ופעמיים. הסביר, פירט וביאר, עד כמה שהשגתם של אנשים פשוטים כמותם מגעת, את עקרונות דתו על אצבעות יד אחת. לבסוף אמרו את השָׁאהָדָה, אשר בהישלשָׁהּ בפומבי, אין ממנה מנוס. חסומה הדרך חזרה אל הדת הקודמת בלהט החרב המתהפכת. אז בירך הקאדי על המוגמר, פרש עליהם את חסותו, ובאמת סייע להם רבות.
דלתותינו כמעט חסומות בפני גרים. חכמינו עושים כל אשר לאל ידם להרחיק, להניא ולייאש את הגר. אצלם, ששים לקראת הבא, מאירים לו פנים, פותחים לו דלתות. בטוחים הם, שאם לא הוא, הרי ילדיו הנולדים לו – יבינו טוב ממנו את הדת החדשה. יקיימו הרבה במקום שהוא קיים מעט מזעֵיר. ומה נותנים לו? פרנסה טובה, דירה מוזלת, חינוך חינם לילדים, זכות לקבלת הזַּכָּאת, הלוא היא הצדקה שלהם, המיועדת לאלמנות, ליתומים, לגרים ולנצרכים. מה הפלא שהם מתרבים ואנו מתמעטים?!
הדלת את האסלאם פתוחה לרווחה, ובני עמנו באים בה מרצונם הטוב, ומתוך בחירה. בשני ראשים באים הם:  נשים וגברים. נשים שהציבור שלנו דוחה אותן, ואין להן סיכוי של ממש לחיים משלהן – פרוצות החפצות לזנוח מקצוען ולבנות להן משפחה, ולהבדיל, רווקות זקנות, שאין לאל ידן לצבור את הנדוניה הגדולה, ואין בידי "הכנסת כלה" להושיע לכל הפונות, עגונות הקבורות בחייהן, גרושות ואלמנות, שאין להן ביקוש. לכולן סיכוי למצוא בעל מוסלמי שיאסוף חרפתן, ובעיקר, אם אינו מן הצעירים ומן המבוססים, ואין לו מוהר לחיתון הגון ומהוגן. הגברים באים, כמעט תמיד, מקרב הדייגים והסבלים, ושאר קשי יום, שקצה נפשם בעוני הממושך. דרך האסלאם מנסים הם להיחלץ. עוברים לדת החדשה, עם נשותיהם וצאצאיהם המרובים.
ראשית חכמה, הוציאו את שמעון זה ואת בני ביתו, מן הרובע היהודי. משום שבו, אפילו עצים ואבנים, אתונות וחתולי  אשפה – יהודיים הם. אפילו גוי הבא לגור שם, סופו שמתחיל לשמוע את שפת היהודים, לאכול את מאכליהם וקושר עימם ידידות. נתנו להם, אם כן, דירה לא רעה במעלה ההר, במשכנות התורכים המרוחקים מן הים. בשוק העליון של העיר, קרוב למצודת ההר, קיבל דוכן לממכר דגים. לימים עזרו גם לשני בניו המתבגרים, אַהְמֶט ומֶהְמֶט שמם, לעמוד על רגליהם. הבכור, אשר כיום מכירים אותו הכול בכינוי "דוֹנְמֶה אַהְמֵט", כלומר, אחמד המומר, פתח מסעדה בצמוד למסגד הגדול, הִיסָאר גָּ'אמֵע. שלומי אמוני האסלאם נוהגים לסעוד אצלו, כדי לסייע לו. אחיו, "דונמה מֶהְמֶט", סובב בחוצות העיר ובכיכרותיה ומוכר כעכי-יֵבְ'רֶק טעימים, ריחניים וזרועי שומשמין. גם ממנו קונים התורכים ברצון, בתור מצווה.
בתחילה היו מרים ושמעון מרוצים מן השינוי, אם כי מבולבלים משהו מעצם הרצון של שכנים, קרובים ורחוקים, לסייע להם. אפילו את ה"זָאר", כלומר את רעלת הפנים, קיבלה מרים בהבנה. הינומה לאשה נשואה, קישוט היה לה. מעין תריס בפני עיניים תרות ובולשות. כִּשׂבכוֹת הבית המוסלמי האדוק, המאפשרות להביט החוצה, לראות מבלי להיראות. לאחר זמן-מה נולד עוסמן. עם חמישה ילדים בבית, אין אישה יכולה לעבוד בחוץ, ומה עוד מוסלמית, שאין רואים בעין יפה את יציאתה מסף הבית. העוני, אשר נסוג מעט, לא התמהמה לשוב ולקנות אחיזה בביתם. הולך העוני אחר האדם ככלב. אפילו ימיר דתו, ישנה שמו – כלום את כוכבו עשוי הוא להוליך שולל?!

בשנים הראשונות לאחר שחרורי מהצבא, התפרנסתי מסֶרְגִּ'ילִיק: מצויד בזוג סלי גָלָנְטֶרִיָה, משוטט הייתי ומוכר במזומן ובהקפה – מצאת השמש עד רדתה. כדי להתפרנס מרוכלות קמעונאית כזאת, חייב אדם להכיר את העיר על בוריה. לעתים עליו לפקוד אפילו את הכפרים שבסביבה, בנוסף לירידים של יום אלף. לאחר שהכירוני הכול, ונשים מכל שדרות הציבור קשרו בי אמון – עברתי אט אט לבַּאסְמָאגִ'ילִיק. הבָּאסְמאגִ'י אינו חייב לשוטט כה הרבה. הנחתי אם-כן את כל הזוטות, שאין להן מחיר, ועמסתי על שכמי גלילי בד לשמלות, ללבנים, לווילונות ולשאר צורכי אדם ובית. בפנקס קטן רשמתי הזמנות בצדו האחת, וגביית החובות בצדו האחר. בלא הקפה – אין לך כניסה לבתים ולחצרות של מרבית הלקוחות בעירנו.
אין הרוכל סוחר עם הגברים. הללו אינם בבית רוב שעות היום. גם בסיימם את העבודה, יבלו זה בחברת זה, בבתי קפה וכיוצא בהם. לעת ערב ישובו הביתה לאכול ולישון. נושא הרוכל ונותן עם הנשים מכל הכיתות והלאומים, ועליו לכלכל מעשיו בתבונה – אם חפץ חיים הוא. יחידי משוטט הרוכל בשכונות המרוחקות. אם ידבק בו כתם של לעז שפתיים, הולכת רכיל, שלא לומר ניאוף – מיהו שיושיע אותו מידם. חיים תבלע אותו האדמה. אפילו את גוויתו לא ניתן יהיה למצוא ולהביא לקבר ישראל. במאמץ של שנים, בהרבה איפוק ותבונה קניתי שֵׁם של רוכל מהוגן, שומר סוד, ממעיט לדבר עם הנשים, מקיים את מִלַּת הכבוד בהינתנה.
כך אירע, בלא שאתכוון לכך, שהפכתי לאיש סודן של יהודיות רבות למדי, שחיו עם תורכים ברובעיהם-שלהם. בשפתם פנו אלי, בדרך כלל. על הכול ויתרו (כולל שפת הבית בו נולדו), זולת ימי אזכרות לנפטרים... ויום הכיפורים! תוחבות היו לידי בקבוק-שמן למאור, או את מחירו בכסף, ומבקשות להביאו לבית הכנסת לשמח אביהן או אמן המנוחים. ואשר ליום הכיפורים – בעליהן, אשר הבינו עד כמה מושרש יום זה בזיכרונן, היו מרשים להן לבלותו בבית אביהן או קרובן, ולשוב למחרתו. רבים הבעלים שנהגו כך, שהרי לפי דתם, אין אשה חייבת להתאסלם דווקא. בניה יהיו מוסלמים לכל דבר, כאביהם-מולידם.

כאן מגיע אני למרים הלוויה, שאותה לא שכחתי כל הזמן. סמוך להולדת עִיסְמֶת, בן זקוניה, פגשתיה. תהפוכות רבות עברו עליה עד אשר ביקשתני לסייע לה בידה בדבר שאין לעשותו. לא שמן למאור ולא תרומת-כסף לבית הכנסת, כי אם, שומו שמים, להבריח את עַאיְשֶׁה שלה, הלוא הא רוֹזִיקָה, שהגיעה לפרקה – לחוץ לארץ, "כדי שלא תינשא לאחד משלהם". היא , מרים, שמרצונה הלכה אליהם, רוצה להציל את הבת, מוזרויות לב אשה.
אודה, פחדתי כדבעי. ניסיתי להתחמק. קלות דעת כזאת הייתה עלולה לעלות לי בראשי, חד וחלק. מרים חזרה והפצירה, ובכתה. צער גדול נצטערתי לראותה בכך. דומה, מחלתי לה אפילו את בריחתה ממני באותה שנת נעורים כאובה. כמו לזרות מלח על פצע ישן שנפתח, שבה היא להזכיר לי אח חיבתנו מני-אז, את משחקי המחבואים, את המפגשים הגנובים ליד ברז המים. הערמומית השכילה להניח אצבע על נקודה רועדת בלבי. נכנעתי למרות שזהיר אני מטבעי. וכי מה יכולתי לעשות? חיפשתי את קרוביה הרחוקים. דאגתי שתצורף לאחת המשפחות היוצאות לבואינוס איירס. הללו הערימו, שיחדו כדי לשנות רישומים, עשו כל מה שצריך. הנערה נישאה לבחור יהודי באחת הארצות ההן מעבר לים.
בניה שגדלו ופרחו מן הקן, חילוץ הבת האהובה, מחלת הבעל שריתקה אותו למיטתו, ואולי סיבות נעלמות ממני – קראו  דרור למרים המתייסרת. היא החלה לזלזל במצוות דתה החדשה, להתחמק מעיניהן הבולשות של השכנות, ולפקוד שוב ושוב את מעונות היהודים. בלא פחד ומבלי להתבושש מן הרכילות נהרה למחוזות ילדותה ונעוריה.
בלא שיזמינוה נוהגת הייתה להתיישב בתוך חוג נשים: "אני כבר מתה מזה!" פולטת, בהסירה את הרעלה בתחושת הקלה נראית לעין. "קֵי נוֹ מוֹז מַאנְקֵי לָה לֵיי מוּאֵיסְטְרָה" ("מי ייתן ולא תחסר לנו דתנו") הצהירה שלא לעניין ומבלי שתישאל. ביטויי צדקנות כמו "אֵיל דְּיוֹ קֵי מוֹז אַייוּדֶה" ("שהשם יהיה בעזרנו") מתגלגלים היו כעדשים מפיה. אדיר היה חפצה להוציא את העצור בתוכה שנים הרבה. כל תואנה הייתה כשרה לכך. בתחילה נבוכו, ולא ידעו מה לעשות בה. חששו מפניה. לבסוף נמלכו וגמרו, שאם התורכים אינם מוחים בידה, אינם עוצרים אותה מלבוא – מי אנו, שנעז פנינו למנוע מאִשָּה מוסלמית קשישה ונכבדה לבוא למשכנות היהודים?
רבו גם רבו ביקוריה בימי השנה. מאליו יובן, שלא ויתרה על יום הכיפורים. מתייצבת הייתה ב"תלמוד תורה" ועולה היישר לעזרת-הנשים. שם קונה לה שביתה, וכאילו המקום שייך לה מקדמת דנא אין היא מעלה על דעתה לשלם עבורו, כיתר הנשים. יושבת ליד המעקה המשקיף אל הבמה, ומתפללת היישר מתוך המחזור במסירות גדולה. "טֵינֵימוֹז אוּן דִּיָּיא גְּרַאסְיוֹזוֹ" ("יום יפהפה יש לנו") ממלמלת, בהתכוונה ליום הכיפורים. מעין דברים כאלה כפעם בפעם לשכנה זו או אחרת. הללו נדהמות לרגע, ושבות להאזין ברוב קשב להמולת תפילתם ורינתם של הגברים שלהן, שם למטה.
שנים אחדות פקדה אותנו. היו שאמרו, שהלידה האחרונה היא אשר רופפה מעט את שכלה, עד שהעזה לפרוק עול מוסכמות נוקשות ולנהוג חופשיות נועזת. היו שסברו, שלאחר מות אביה הזקן, פקדוה געגועים עזים הביתה. כליותיה ייסרוה, כפי הנראה, על המרת דתה הנחפזת, על כל המרידה. לשוב ביקשה, בדרכה היא. בשנות הכיבוש ניסו היוונים לחדש ימיהם כקדם, להחזיר עטרת יוון העתיקה ליושנה. מסונוורי תקווה נואלת, בלתי אפשרית, הוליכו את עצמם, ואת עירנו לאבדון. סחופה בגעגועיה נגרפה גם מרים, באותם הימים ההומים, ממרום ההר אל תחתיתו, אל הג'ודריה מחוז נפשה, אל נעוריה האבודים.
מאמצי היוונים להשיב את גלגל הזמן לאחור – היו לצנינים בעיני התורכים, אדוני השעה והמקום. חשדנותם ואיבתם עלו מעלה-מעלה באותם הימים. נקמתם הצורפת לא איחרה לבוא. מכל מקום, עם הדלֵקָה הגדולה – אבד הכול. נעלמה מרים הלוויה מנוף חיינו. והפעם – לתמיד.


מות הזגג

שנים האמנתי שסבי, יצחק הלוי, נהרג בתאונת עבודה. סולמו קרס תחתיו בעת התקנת שמשת זכוכית בחלון גבוה בבניין ממשלתי קרוב לנמל, נחבט בראשו, וימים אחדים לאחר מכן – נפטר. את סיפור חייו רשמתי באריכות במקום אחר. סיפרתי איך התייתם בינקותו, ובייסורי עניות למד מלאכת זגגות. לא היגר, כיתר אחיו, לדרום אמריקה או לצפונה. נטה שכמו לסבול בעיר הולדתו. צנוע היה. לא נשא עיניו הרחק. את מנת האושר הקטנה שלו מצא ברובע היהודי, סמוך לבתי הכנסת המטים לנפול, ולא בשכונות היוקרה שעלו כפטריות נוכח הים, לאורך הטיילת. את חָנוּלָה גַּלַּנְטֶה, שהיתה גבוהה ממנו בראש, נשא לאישה. הם הולידו בן ובת: ג'מילה דודתי שנפטרה לאחרונה ומרדכי אבי, ייבדל לחיים. ילד הייתי אז והיו אלה שנות סבי האחרונות. אתרכז, אם כן, במה שאירע סמוך להסתלקותו. גרנו בדירת הורי-אימי. למרות שהורי אבא ואחותו התגוררו בסמוך, היו ביקורינו אצלם מעטים ובלתי לבביים. אימא לא סלחה להם את השנים שבילתה תחת יד החותנת, מיד לאחר החתונה. דוד סָמִי, בעלה של ג'מילה, מיעט לפקוד את ביתנו. גם אבי שמר מרחק מגיסו זה, והיה מברכו לשלום כמי שכפאו שד. אנו, הילדים, נדבקנו בטינה ובנטירה, חסרות פשר לכאורה, לכל קרובי המשפחה מצד אבי. מכל אלה חרג סבא יצחק הזגג לבדו. פעמיים בימי חלדה נפלה סבתא חנולה מקומה שנייה. זה היה בעת ניקיון הפסח, בהתעקשה לקרצף נמרצות את משקופי החלון הבלים מזוקן. יחד עמם, כשמשון הלופת את עמודי מקדש דגון, צנחה והתנפלה על אבני הרחוב החדודות והתפזרו עצמותיה. וראה זה פלא, שוב ושוב הצליחו המרפאים להחלימה, ושבו עצמותיה להתקבץ זו לזו. כך הגיעה לזקנה מופלגת ונפטרה מן העולם בגֵו זקוף. זוכרני אותה לבושה תמיד בכחול כהה, מאופק וקריר כמו הארשת שעל פניה. בפינת הספה, שעונה אל הכרים הייתה יושבת מסורקת תמיד ונקייה. עיניה הגדולות, הכחולות להתמיה, היו נעוצות ברחוב, כמו אמור היה להתרחש בו מפגן ססגוני שאין להחמיצו. אבל האמת היא שלא עבר דבר ברחובותינו, זולת אתון עומסת ירקות, רוכל וטס על ראשו, וזוטות של סמטאות עוני, שאפילו עגלות המשא נמנעות להידחק אל מצריהן הנפתלים. ובתוך אפרוריות הקיום הזה – תחביביו המוזרים של סבי. מטבע הדברים, אין תחביבים מתקשרים לקשי-יום שפרנסתם תלויה על בלימה, הנתונים לשבט שועים ערלי לב, או פקידי שלטון הנוהגים שררה בעניי הצאן. אף-על-פי-כן, כל אימת שביקרתי (ולא מרובים היו הביקורים, כבר אמרתי), שכחתי את מצוות אמי לשמור על פה סגור, לקצר בביקור ולשוב. ניצב הייתי פעור-פה מביט בתקרה. השתלשלו ממנה ראשי אבטיחים, שסבי השכיל לשומרם עת רבה מבלי שיתקלקלו. פעם או פעמיים התרופף, בטרם עת וללא התראה, אחד האבטיחים וצנח מטה למרבה השערורייה, אולם, לא הזכירו לזקן את מעידותיו הקטנות. וכלום יש מחיר לפלח אבטיח אדום, נודף ניחוחות קיץ, בזמן שהחורף בגבורתו?! עניין אחר – הציפורים! בעצם, כבר לא היו ציפורים, כי-אם כלובים לגידולם. זמן רב לפני שנולדתי, כאשר היה סבא יצחק בחור, סמוך למלחמת העולם הראשונה, כאשר היו מלחי-צי איטלקים ואנגלים משוטטים בבזארים וברחובות, שיכורים מכל מנעמי הלבאנט, אז אירע המעשה המעציב ששמעתי מפי אבי. ידוע כי אין כנריות מתרבות בשביה. שירתן המקרעת לב נובעת מן הריחוק והגעגועים לחופש, מתשוקתן לתנות אהבים בינות לשיחי ורדים, ואיך ייתנן לבן להתעסק בפרייה ורבייה בצינוק? סבא היה מפליא לפנקן ולחבבן, מרפד להן את הקן בפלומה, עד שפיתה אותן להטיל ביצים ולגדל גוזלים. עד כדי כך חזקה אהבתו עליהן שעשו את רצונו- רצונן. חיבה יתרה נודעה ממנו לא רק לכנריות מיטיבות הזמר, כי-אם גם לתוכי הברזילאי לוֹרִיטוֹ. חינכו בין היתר, לדבר יהודית-ספרדית רהוטה כאחד האדם. אולם למגינת לִבם של השכנים היוונים, הוסיף והקנה לו דברי חידוד על חשבונם: "טִי קָנִיס? קָלָה?" ("מה שלומך? טוב?") שואלים אותו ביוונית. "פָּפָּזִינִין יוֹטוּנוּ יָלָה!" ("לך לקק תחת של כומר!") יורה לעומתם התוכי בתורכית גסה להנאת דרי השכונה. את מיטב כספו, שהרוויח בזיעת אפו, שהרי היה מפשוטי השוליות – השקיע סבי בטיפוח בני הכנף. יום אחד נקלע מלח זר לשכונתנו. רק האל יודע, שלא היה לו מה לחפש כאן, הרחק מרובע השעשועים. כלב משוטט נטפל אליו להבהילו. מה עשה? שלף אקדח כפול-קנים וירה לעברו. בכלב לא פגע, שיכור היה מסתמא, אולם את הנזק שגרם – שוב לא ניתן היה לתקן. מעוצם הרעש פקע לִבן של הציפורים בגזוזטרתו של סבי, וכולן צנחו מתות. עם שובו לעת ערב לא היה גבול לסבלו. לִבו חישב אף הוא להישבר, אם מן הזעם כלפי האירופי, ואם מן היגון על מות יקיריו המכונפים. ברור היה לו שלא ימצא עוד כוח לעמוד בצערה של עוד פרדה נכאבת, והוא נדר נדר שלא לגדלן עוד. אולם, בבניין הכלובים המשיך. הן לשם תוספת פרנסה והן לשם ההידור והנוי. כלובים אמרתי? לא נכון! היו אלה מבנים מסובכים, שדמו לבתי הקיט של גדולי העות'מאנים ועשיריהם. להללו היו בתי עץ מרהיבים, מרובי גזוזטראות תלויות. סבכות העץ היו מאפשרות לגבירות להציץ חוצה מבלי להתגלות לעין זרים. גם זיזים ומרזבים וכיוצא באלה דברי נוי העתיק סבא מן הבניינים אל כלוביו. זמן רב ומאמץ השקיע ביצירי כפיו, ורק בכאב לב ניאות למכור אחד מהם ללקוח עשיר. לפעמים הגיעו במיוחד לשם כך לביתו, והזמינו משהו ייחודי ונאה, שרק בעל ידי זהב כמוהו ישכיל לבנותו. שניים-שלושה קיוסקים וביתני-גן סולטניים בזעיר אנפין, עבודת נצרים עדינה, המתינו במרפסת, או נתלו, עד שיימצא להם קונה, בינות לאבטיחים המרחפים. סבא היה מוריד למעני את אחד הכלובים לזון בו את עיני, פותח דלתית נחמדת להראת לי נדנדה קטנטונת בפנימו, שם תשתעשע הציפור. סבתא חנולה הסוקרת את הנעשה ממרום מושבה נועצת מבט נשר מתנשא בילד הזקן שלה, שלא נגמל מצעצועיו.
במסגרת לימודי ההיסטוריה באוניברסיטת חיפה, ביקשתי להתגדר באירועי מלחמת העולם השנייה בזירה הים תיכונית. העובדה שאנוכי מן הנולדים לחופיו של הים התיכון לא היוותה כאן נקודה לרעתי, שהרי את מרגלות חיפה כמו את רציפי עיר הולדתי לוחכים אותם המים, ואותם שמי לבאנט של תכלת עד טורקיז חופפים את הכרמל שבחיקו היא מתכרבלת. מה הפלא, שבאווירה זאת של התרוממות נפש אקדמית מול אופקים של ים פתוח – נזדהרו אי-אלו פרטים מסיפור חייו של סבי באור עז ומשכר. אבן, אשר מואסים בה בונים עטורי תארים אקדמיים, יש אשר תלמיד סקרן וגלוי עיניים ייטול ויקבענה אבן הראשה. ראשית ההערכה-מחדש הבזיקה במוחי בעוברי על החומר של טרייסטי, נתתי דעתי למחנה השמדה קטן שהגרמנים הקימו שָׁם: שֵׁם בלתי מושך את העין, שלא כאחיו המפורסמים בפולין, סולידי, קומפקטי ויעיל בהתחשב ביחסיהם העדינים עם בני בריתם האיטלקים. שלא כמו הזגגים הנודדים בסמטאות ומצעקים "זגג! זגג!" היה זקני מבעלי המלאכה המסתופפים תחת קורת גגו של בית-מסחר גדול לזכוכית. הללו, הזגגים, לא הועסקו על-ידי בעל החנות. אַסְלָן גִּירִיטְלִי, תורכי יוצא האי כרתים, איש-אריה לפי מידותיו ולפי שמו – פרש עליהם את חסותו: בהמלצתו יוצאים ועושים מלאכה נאמנה. לקוחות רציניים בעלי דרישות מיוחדות, נוח היה להם לקחת אומן בעל ניסיון שיש לו שם וכתובת. גם חוקי הצניעות המוסלמיים צידדו במשא ומתן עם זגג יהודי קשיש ומומחה כיצחק הלוי, במקום להכניס הביתה אורח-פורח צעקן. בארבעים ואחת, ארבעים ושתיים – עדיין הייתה השפעת הגרמנים חזקה מאוד בעירנו, ושנאת היהודים מעמיקה שורש ומתגברת. אולם, גם כאן, עוד יותר מאשר באיטליה, חייבים היו הגרמנים לסלול דרכם באיפוק ובתושייה. היו כאן תנאים דומים לאלה של טרייסטי, ונתעורר צורך להכין, מבעוד מועד, תחת מסווה של "בית עם ומרכז תרבותי", ממש על שפת המים, מתקן שיעמוד לרשות הגרמנים מיד עם הכיבוש הצפוי. כִיּוֹס, האי היווני הכבוש בידיהם נמצא במטחויי יריית תותח. העברת מעט היהודים הפזורים באיים, באנטוליה שלא לדבר על כורדיסתאן המנותקת – לא היה אפשר לבצעה ביעילות ברשת דרכים, אם אמנם יאה המלה רשת לדרכי אנטוליה הנידחת ולמסילותיה.
תעלומה אופפת את אותו המבנה שסבי נלקח להתקין את שמשותיו העליונות, עבודה שסתם בעלי מלאכה תורכיים לא היו מיומנים לעשותה. בסבלנות רשמתי עדויות מפי יוצאי עירנו הפזורים בארץ, זאת בנוסף לעיתונות התקופה ולרמזים הפזורים בספרות המלחמה. מדהים עד כמה טחו עיניהם של החוקרים מראות את מלוא היקפה של המזימה. קו לקו ופרט לפרט אספתי פירורי מידע מפי שכנים שהכירו את משפחתי כמו גם מפי רחוקים מזירת ההתרחשות. ובסיכומו של דבר מצטיירת לפני התמונה הבאה: סבי נלקח לבניין שחזותו כשל בית-כלא בעל חצר גדורת חומה בסמוך לקסרקטין, אשר ליד הנמל. ימים אחדים עבד שם מבלי לפנות ימין או שמאל. יום אחד מצא עצמו בלא השגחה צמודה, ובשוטטו בבניין העומד בעבודות גימור אחרונות נקלע לאולם המרתף. תמונת ענק של המנהיג שעונה הייתה ברישול מה אל הקיר. ניגש לשפר את עמידתה ונדהם לגלות שהיא מסתירה לוע פעור, בית בליעה של כבשן. בית הפליטה חייב היה אם כן להיפתח למפלס המים, אשר מעבר לקיר. מתוך פחד שיואשם בחטטנות שאינה מעניינו – הזדרז להחזיר את התמונה למקומה ולהימלט, בפיק ברכיים אל סולמו ולארגז אביזריו. כאשר סיפר את הדבר לדיירי החצר הגדולה – נפלה על הכול אימה סתומה. משהו על המתחולל בבלקנים גונב לאוזניהם מפי פליטים וניצולי ספינות טרופות. וכאן הייתה מהלכת שמועה אפלה: יהודיות שדרכן לטבול ב"חוף היהודים" סיפרו שכאשר התקרבו למבנה הבחינו בפתחים חשודים בגובה המים, כשל צינורות מוצא לאפר הנשאר. כל זה היה לפני מפלת סטאלינגראד. גרמניה הנחיתה בחשאי חיילים בחוף צֶ'שְׁמֶה התורכי, שהרי תורכייה הייתה ניטראלית, לכל הפחות, למראית עין. התעמולה האנטי-יהודית הייתה בעיצומה. פרסמה ה"וָרְלִיק וֶרְגִּיסִי", לכאורה - תקנה תמימה בדבר מס הכנסה ודרכי גבייתו מן הלא-מוסלמים, אך למעשה – גזרת החרמת הרכוש היהודי ושילוח הנשדדים לארץ גזרה. הגברים גויסו מבעוד זמן לעבודות כפייה בהררי אנטוליה המושלגים. העוני והשחפת דלדלו את השארית הנותרת. כלום מקרה הוא שסולמו של סבי נפתח וקרס תחתיו? והלא הקפיד על כל פרט בכל אשר עשה. ידי זהב שלו היו חרוצות לטפל באהבה דייקנית של בעל מלאכה נוסח-ישן. לא איש כמוהו יעלה להתקין שמשה מבלי לבדוק שבע בדיקות את סולם-הסיידים ולנעול אותו כהלכתו. ואולי גילוי הלוע הנורא בקיר הוא אשר הסיח את דעתו... אלא שזאת לא היתה החידה היחידה בפרשה. אירוע מוזר נתרחש יום לפני התאונה: מכונית שחורה נהוגה בידי זרים – כמעט הצליחה לדורסו. בו בערב הדליקה סבתא חנולה נר. שמן לנדב לבית הכנסת - אפילו בנרות לא ניתן היה למצוא באותם ימי רעב. עם התגבר קול תותחי הגרמנים הנמיכו מטוסיהם טוס. צווי האפלה נשמרו בקפדנות גובלת בהיסטריה. הכל ציפו לפלישה. נערי רחוב התמלאו חוצפה בוטחת. כל אימת שנקרה יהודי על דרכם השמיעו לו קול כחכוח מרוסק בסמנם על הצוואר את תנועת השחיטה הקרובה לבוא... לדעת האינפורמנטים שלי – הצומות, שגזרו חכמים על הציבור הכריעו את הכף לטובה. אנו, ההיסטוריונים, מחייכים לתמימות ההמון הנבער, ומבקשים סיבות אחרות לתפנית החדה, שאכן אירעה שם. אחר מפלת סטאלינגראד עשתה תורכיה הערכת מצב – ופתחה לבה לבעלות הברית. אי-לכך, עבר הבניין החשוד, כמוהו כעניינים נכבדים יותר, הסבה מזורזת לספרייה או לארכיון של מיניסטריון במצוקה, שהניירת עלתה בו על גדותיו. הגזרות בוטלו אחת לאחת ויד האמריקנים הורגשה בכול. וראה זה פלא, מותו של סבי עבר גם הוא הסבה דרמתית. מסתם קרבן פרולטרי לבש דמות יהודי אשר שילם ביוקר בעד סקרנותו. לא מן הנמנע שעושי דברם של הגרמנים ביקשו להמיתו. עד שעלתה בידם לביים את "התאונה", שאכן שמה קץ לחייו, כחלוף שלושה ימים. הנה כי כן, כאשר צולל אתה לנבכי ההיסטוריה, יש שאירוע משפחתי מצומצם יעטה אור בלתי משוער.
טבע מוזר לזכוכית: עוצרת היא רוחות, ברד, זלעפות גשם. סערות חורף תוזזות ירעידוה לשוברה. בלילות קרה יגיחו מרוסיה הצפונית מכות קור נוראות. שמשת הזכוכית תעמוד, ולא יתרסק ליבה מעוצם הכפור. אכן, כוח לה לשקופה הדקיקה הזאת, מעל ומעבר למה שאנו סבורים. אולם, לַדומם יש נשמה שאינה ניתנת לחיזוי. שבע תימלט הזכוכית מכל המהלומות ולא תקרוס תחתיה, עד אשר מגע קל, רפרוף נוצה, רסיס אבן הניתז מאופני עגלה יפוררוה לאבק פורח – כאשר תבוא הפגיעה ב"נקודת השבירה" שאין אנו יודעים אל נכון איפה היא. מדוע נזכרתי בטבע הזכוכית היום, בחלוף עשרים שנה ויותר מן העת בה עסקתי בחקר הלבאנט? ובכן, כאשר יקרה לא אחת למתחילים את לימודיהם בתרועת חצוצרה ומפסיקים אותם בדממה דקה אי-שם סמוך לסיום – קָרָנִי... הכרטיסיות וצרורות מחקר הבוסר מצאו מנוחת עולם בחביון ארון. מקקים ועכברים קיננו, כרסמו וגם הטילו בו חריונים. רק בימים אלה, בהתקף ניקיון שפקד את רעייתי סמוך לפסח, הופרעה מנוחת הצרורות המצהיבים. והם מצאו דרכם לפח האשפה השכונתי. סיבה נוספת להחלטה הנכאבת להיפרד מן הניירות הייתה שיחת-נפש מהנדירות שהרשה אבי לעצמו בהתקרבו לתשעים. הגברים היהודים, בהם חירש ופיסח, גויסו ליחידות העבודה שמטרתן הייתה פשוט להתיש את היהודים ולנתקם מן הנשים, הזקנים והילדים. אם לא גייסו את סמי, גיסו הבלתי אהוד של אבא, עליכם לתאר איזה שבר כלי הוא היה. אלכוהוליסט מושבע, כחוש וטרוט עיניים. הקצין התורכי האחראי על רישום המגויסים נזקק רק למבט כדי לנפנפו בחזרה אל רחוב היהודים. ג'מילה, אחות אבי הייתה קשורה באהבה אפלה אל הלא-יוצלח הזה. סבא יצחק עבד בשבילם, וסבל בחירוק שיניים את החרפה. צרורות כאב וסבל תלויים לאדם בתקרתו, משתלשלים כאותם אבטיחים התלויים על בלימה. לך דע, היכן נקודת השבירה של הללו, מתי יצנח מי מהם למחוץ את ראשך. אבי גויס לרסק סלעים ולסלול דרכים בהרי כורדיסטאן. באותן שנים של מאבק ושרידה סבלה גם משפחתנו מחסור ורעב. כל שיכול אבי להושיע היה – לחסוך מפִתו בצבא, ומדי כמה חודשים, בחופשה גנובה, להביא לאמא כיכרות אחדים של לחם להחיות את הפעוטות... החידוש שבאותה שיחה בינינו היה בעניין בו החילותי – במות סבי. אין אבי איש שיחה. דיבורו עמי היה תמיד קצר ויובשני, כמי שאינו רוצה להיתפש בקלקלה של אינטימיות. זה קשור כמובן בסגנון האבהות הקשוחה שם, במולדת הישנה... ובכן, הסיפור היה קצר: החופשה מן הצבא הייתה קצרצרה. שבוע מקבל החייל, יומיים הלוך ויומיים חזור, ברכבות דחוסות אדם ובהמה. באחד הלילות קם סמי, הגיס, מהתקף שכרות להתנדנד בקיאו. לא ניתן היה להסתיר דבר מן השכנים. אדיר היה חפצו לצאת לרחוב, אל המסבאה או השד יודע לאן. הרחובות המואפלים רחשו סכנות. שוטרים הקישו בכל חלון שבקע ממנו לדבריהם, איתות אור הקורא לאויב. סבא יצחק התגבר לקום ולעצור בעדו. חבוש היה מן הנפילה בעבודה, אם כי לבד מכאבי ראש לא סבל הרבה מאותה תאונה. השיכור לא הבחין בין ימינו לשמאלו ודחף מעליו את הקשיש. בנפלו נחבט הלז אל תפוח ברזל של קינוף המיטה. מיטת אדירים הייתה זו, אשר חופים אותה בכילה כנגד היתושים. נסדקה גולגלתו ומת. היה אפשר להקים שערוריה, למוסרו לשלטונות. "אל תעשה אחותך אלמנה ואת הקטנים – יתומים!" עצרו בעדו השכנים. לחזור לאנטוליה צריך היה בכל מקרה. הנשים בכו על צווארו כל אותו לילה להניאו מן הנקם. הרוחצים שטיפלו במת שיערו שזה מן הנפילה. אם גונב לאוזניהם דבר אחר – קברו את הפרשה בתכריכים של שתיקה. כמוהם כבני המשפחה. דומה העבר לזכוכית: לכאורה שקופה בתכלית ועבירה לעין המסתכלת בעדה. אבל, ככל שתרבה ימים ראה תראה שאין לך עניין שאינו ראוי למחשבה שנייה ושלישית. נקודת השבר אינה המסתורין היחידים בנפש הזכוכית. הפכפכות בלתי חזויה נותנת לה כוח לפרק, לפרום לְחוּטֵי צבע דקים אף את אלומת אור השמש האיתנה, האחידה למראית עין. תלוי מתי ומאיפה אתה מתבונן. מסוגלת הזכוכית להבעיר אש אפילו בשלווים שבשדות, ויש לנהוג בה זהירות מהולה בכבוד.

קוריאל הרוקח

ילדותי עברה עלי סמוך לביתם הנעול על שבעה בריחים. מבעד לפשפש בשערי העץ הסוגרים על חצרם הקודרת נשאו ונתנו עם הבריות – כאשר הזקיקם ההכרח אל העולם החיצוני, ודבר זה לא התרחש בכל יום. הבריות מסביב הפליגו בעושרם, לגלגו על קמצנותם, רחשו כבוד ומורא לחכם בוֹכוֹר צִ'יפְּרוּט שעשה לילותיו ימים בקבלה, עיונית ומעשית גם יחד. בקיצור, ריכלו ללא הפסק על בני ביתו החיים, כדרך שלומי-אמוני האסלאם – ב"חָארֵים" בית מבצר של צניעות, יראת שמים קפדנית, חומה וסכר בפני הפקרות הרחוב וחטאיו. למען האמת, מעט מאוד ידענו על בני צ'יפרוט המסתוריים. אפילו את נדבת הצדקה שכל עקרת בית דלפונית נותנת אצלנו לקבצנים-של-יום-שישי במאור פנים ובמלים של נימוס – הניחו הם על אדן החלון, שלא יצטרכו להחליף מִלה עם האביונים. ומה נתנו? שאריות דברי מאפה מימות השבוע, שלא היה סיפק לאוכלם ופרוטה או שתיים שחוקות. קימצו בשיחה ובמגע כמו שקפצו ידם בפיזור הממון. הזקן, אשר נקרא בעבר פעם או פעמיים אל הבירה, להסתודד עם השולטאו בארמונו, עשה לו מנהג להגיח מחצרו הנעולה רק בערבי כיפור ובלילות תשעה באב, עוטה גלימה נוסח ישן וזקנו הלבן נוטף על בית חזהו, כמין ברייה שלא מן העולם הזה. אולם למרות כל מעטה הסודיות וההתנשאות דלפו בסופו של דבר דברי שערורייה מרגיזים על בנו שנתפס לציונות, על הרווקות הזקנות, כלומר, שתי בנותיו שנתייבש עורן והעלו עובש במצור, ואחרון אחרון, פרשיית האהבה המאוחרת והכאובה בין פלומבה, צעירת הבנות לבין קוּרִיאֵל הרוקח. כשאתה מתפרנס בדרך משונה ומפרכת כמוני – אין פלא שמזדמנים לך בימי חייך מקומות ואנשים, פגישות וגורלות אדם מעוררי פליאה ותימהון. לפני שנים אחדות, זמן מה לפני בואנו לכאן, אי שם בסביבות איסטנבול – עצרה אותי אישה יהודייה מבני דלת העם, מעוזרות הבית הכחושות והמרוטות האלה, שאין אתה נותן בהן מבט שני, ששנותיה למעלה מחמישים אם לא יותר, ושאלה אותי במעין טרוניה "אמור לי, סלמוניקו – כלום אינך אומר שלום לבת שכניך מילדות?!" למרות שרגיל אני בכל מיני מעשי שטות וליצנות של נשים, ויודע להיחלץ מהן בלי פגע במענה לשון ובדבר חידוד מוכן – היכתה אותי זאת באלם. כמו גולם ניצבתי ולא ידעתי מה לומר. היא הביטה בי בחיוך מבין ואמרה ברור ולאט: "אני פלומבה, הבת של חריבי בוכור צ'יפרוט. עכשיו אתה זוכר?!"
נחמץ לבי למראה הברייה הנפולה, שאפילו קיטון משלה להניח בו את הראש – אין לה. לנה היא אצל משפחת עשירים יהודים, אשר את כביסתם היא עושה, ועל ניקיון ביתם היא משגחת. הזאת בתו של הגביר, אשר שלטונות עירנו קראו רחוב על שמו –"בּוֹכוֹר צִ'יפְּרוּט סוֹקָאק"? האיש אשר למרות היותו מחרטומי השולטאן הרואים פניו בלא חציצה – לא גירשוהו חסידי אתא-תורכ עם יתר הידעונים אשר הוצאו אל מחוץ לחוק שהרי הופצו לכל רוח הסריסים וחכמי הדת, טבחי הארמון ותלייניו, השרתים, שוטרי החרש ובלשיו המרובים. מהם יצאו את הארץ ומהם שברחו אל הכפרים הנידחים להתכסות בשכחה, ואילו חריבי ניסים צ'יפרוט נשאר חי ונשארו נכסיו עימו. בית הדין הרבני ובית הדין השרעי גם יחד רשמו ותייקו את הבניינים והמגרשים, מקורות המים והחצרות, החֶזקות ואין סוף ההתדיינויות עליהם בין הדודים והדודות מן הדור הקודם – ופָּלוֹמְבָּה זאת, אחת היורשות לרכוש האדיר של אותו כילי זקן – שוטפת רצפות בבתי זרים, כופפת גווה על גיגית כביסתם המזוהמת? את שמו של קוריאל הרוקח הכרתי כנער, ומפי השמועה גונבו גם לאוזני עיקרי הפרשה, אולם רק השיחה ההיא בפרבר יֶשִׁיל-קוֹי החווירה לי את רצף ההשתלשלות, ואת תחנות החיים בדרך ייסוריהם של אלברטו ופלומבה – עד הסוף המר. תמיהתי הראשונה הייתה מה הקשה את לב אביה. הן ככלות הכול היה הבחור משכיל, את אמנות הרוקחות למד במרסיליה, אליה נשלח על ידי האליאנס. מבין רבים וטובים נבחר להישלח צרפתה ללמוד משלח יד מכובד ומכניס, לא עוד פרנסות אוויר וקבצנות, רוכלות של סדקית ומכירת מלפפונים חמוצים מתוך דלי ברחובה של עיר. כל אלה מכפישים את קרן היהודים בעפר עד כדי כך שאפילו היוונים והארמנים הותירום מאחור למעצבה ונתחברו לאירופאים המתקדמים. זכה אלברטו קוריאל להימנות עם צעירי היהודים שהיו אמורים לרומם את מעמדנו בין הגויים, כדברי המורים והמטיפים של אליאנס. אולם, דא עקא, דווקא מה שכולנו, בני העניים חסרי התקווה, נשאנו אליו עיניים – היה לצנינים בעיני אביה של פלומבה. מהרסי הדת ומחללי שם שמים ברבים, כך קרא חכם צ'יפרוט לכל המסיתים שבאו מצרפת ומעיר הבירה לזרוע פירוד בקהילה, להרחיק לב בנים מאבותם ולהוציאם לתרבות רעה. הרוחות הרעות שבאו מן המערב קרעו את כל הממלכה, הפילו את המלוכה ואת הכהונה. אצלם ואצלנו. מאז נתנו ראש ונתעלו למעלה צעירים נבערי תורה ונטולי כבוד, בני בלי שם, שלא מן הראוי לשית את אבותיהן עם כלבי הצאן. אביה לא סלח דבר ונסתגר בין החומות במר עליו נפשו. אמנם את עורו הציל גם במשטר החדש, שהרי השוחד והשלמונים יענו על הכול, אבל לפצעי הנפש שלו-עצמו לא מצא חכם צ'יפרוט מזור. רק בסתר הבית ובאוזני רעייתו, מרת סוּלְטָנָה לבית קוֹרְדוֹבֵירוֹ – קבל מרה על המוצאות את רעו הטוב, היקר לו מאח, הלוא הוא חכם אִיזָק אַלְגָּזִי, נעים זמירות ישראל, ראש וראשון לחזנים בעירנו, שקולו הילך קסם על יהודים ומוסלמים, ואפילו ערלים מעבר לים נתלו בחלונות בית הכנסת להאזין לזמרתו בימים הנוראים. אלא מאי? כיוון שהיה גם איצטגנין ופותח גורלות בכוכבים הלשינו עליו נמושות-אדם וגורש מן הארץ בתוקף החוק עד שנשתקע בפאריס, נצר זרע קודש, בן בניהם של חכמים אל בין קליפות סדום ועמורה. עוד רעה חולה שאין אביה יכול היה להתגבר או להתעלם ממנה. משפחת קוריאל זאת, לא נמנתה עם שמנה וסלתה של עירנו מאז הייתה לעיר. גרוע מזה – גם אל דלת העם לא השתייכה. הן כל העולם הקדים לשמו של אותו רוקח זוטר את התואר "אַיְדִּינְלִי", דהיינו, יוצא העיירה אַיְדִּין. בן הוא לאחת מאותן משפחות מוכות ונרדפות שנתגלגלו אלינו בעקבות מלחמת העולם הראשונה. לא תואר ולא הדר, לא ייחוס אבות ולא ממון. מוטב תמות בתו בבתוליה, מאשר לתת לאיזה שיננא מתחצף לתקוע יתד נאמן בתוך ביתו. אמנם שֶׁרִיף אָגָא, רופא תורכי ממשפחה רמת יחס ועתירת נכסים, חובב יהודים שטרח ללמוד את שפתנו – הפקידו על בית המרקחת שלו וסמך עליו בכול, אבל לא היה בזה לשנות מאומה. וכיצד נתוודעה אליו? הרי אביה לא נתן דריסת רגל לשדכנים שבאו לרגל אחר עושרו ולהציע חתנים להוטים אחר הממון. הבנות, כמוהן כמוסלמיות, הותר להן לצאת רק לבית הכנסת ולבית הקברות. ובכן, גם חכם קפדן יש אשר ייחלשו ידיו האוחזות במושכות, ותהיה לסוסיו הרתומים למרכבתו שהות לפזול ימין או שמאל. חולה היה חכם צ'יפרוט בשיגרון אותו חורף ראשון של המלחמה הגדולה, בה קרבו הגרמנים לאזורנו. בנו, משה, נלקח לצבא למרות כל השלמונים, על כורחו להתגעל בפת בגם ולשכב על אבנים עם פראי אדם מן ההרים ועם דלפוני היהודים שורצי הכינים. הרופא המליץ על משחת פלאים חדשה שאין להשיגה אלא אצל שריף אגא. נזדרזה פלומבה לעשות את רצון אביה, ויצאה בלא להשתהות הרבה אל העיר החדשה, סמוך לטיילת. הימים ימי קיצוב, האפלה, שוק שחור ונשיכת נשך. אפילו גלולת אספירין לא נמצאה בקלות באותה עת. היה צורך להשאיר בבית המרקחת את ההזמנה, ואחר כך לחזור ולהתעניין. בשל כל הטרדות והעיכובים הקרה המקרה, לפלומבה ולאלברטו הרוקח, להתראות פעמיים שלוש ואף יותר, לקשור שיחה ולהחליף מבטים. מה שברור מעל לכל ספק הוא שאז נפל הפור ונגזר גורלה של העלובה הזאת לשבט ולא לחסד. גם הבכורה התנגדה. איך תינשא הצעירה על פניה. הן לא ייעשה כן במקומותינו, ועוד במשפחה מכובדת של בני תורה ובני ייחוס. היא, דִּיאַמַּנְטֶה, הגדולה, דווקא אהבה מאוד את אחותה. את בית המידות ניהלה בחכמה, יד ביד עם סוּלטָנָה האם. לימים אף נתלוותה אל פלומבה בביקוריה אצל אלברט קוריאל. אולם, העובדה עמדה בעינה: כיוון שלא נישאה לאיש ניצבה למכשול, עוד מכשול אחד בין פלומבה לבין בחיר לבה. אגב, רק בסתיו חייה, לאחר מות הזקן בחו"ל והעלייה לארץ, אותה עלייה שטרפה את כל הקלפים ונעשו עליונים תחתונים ונמושות אדם טיפסו עלו מעלה – נישאה דִּיאַמַּנְטֶה זאת בירושלים לאלמן קשיש. מכל מקום, אותו רוקח צעיר שלא גייסוהו בשל היותו בן חסותו של שריף אגא, חלה לימים בשחפת, או אולי היה גם קודם לכן חולה, אלא שבאו ימי מלחמת העולם השנייה והרעב ופרחה המגפה הזאת והפילה חללים בין בני דלת העם. פה ושם חלו בה גם האמידים בקָרָטָשׁ ובשאר שכונות טובות סמוך לים. חשוכת מרפא הייתה זו ואפילו מי שהגיע לבית חולים – לא כל אחד זכה להגיע לשם - קצרה יד הרופאים להושיעו. כיוון שפגישתי עם פלומבה התרחשה שנים הרבה אחרי האירועים, וגם שנינו היינו רחוקים מן הבית ומכל מיודעינו – הרשתה לגלות אוזני גם על דברים שהשתיקה יפה להם בימים כתִקְנם. היא, במו פיה, יעצה לקוריאל, שסירב אף הוא להתפתות ולהינשא לאחרת, לשכב עמה בלא חופה וקידושין. עד כדי כך לא הותיר לה שער אחר, ואף לא פשפש צר להינצל דרכו. שנים נקפו והזקן בשלו – תלמיד חכם מירושלים יביא לה, בקשר איגרות נמצא עם ה"בן פורת יוסף" ומשגר להם ממתנת ידו והם הבטיחוהו נאמנה, אבל מוראות המלחמה והדרכים המשובשות וכיוצא באלה שה"י ופה"י – ובשרה קמל ומתמרטט עליה ושנות פוריותה נוקפות עוברות. גם אלברטו שלה מצטמק כמקל ועורו נהיה צהוב ושקוף, רק עיניו קורנות אליה יותר מבעבר וכפות ידיו המוחות דמעתה חמות ויוקדות, כמו כלות ונשרפות מבפנים. הוא מיאן להשפילה. הרעיון שיצטרכו להשיאה לו, כאחת הריקות והפוחזות השולחות ידיהן אל מבושי הגברים בלא בושה ומתייצבות אצל הרב עם בטן צבה, שישיאן חיש בטרם יגיח היילוד אל בין ארבעה מוטות החופה... לא, לא הוא יעולל זאת לחכם בוכור צ'יפרוט המקובל, אחד המעטים ששרדו מגדולי התורה מדורות עברו, אשר עשר ידות להם בנגלה ובעיקר בנסתר – הרי כבוד מוראו היה על הכול, שונאיו ואוהביו, תומכי הישן וחצופי החצופים אשר בין חסידי הפרוגרס הצרפתי. דווקא אותם צעירים משכילים אשר קצפו של הזקן יצא עליהם, הם אשר חידשו את בתי הכנסת אחר תום המלחמה, ארגנום מחדש והטילו סדר בכספים המעטים, ריהטו וצבעו, כוננו חוגי-תהילים לילדים ומעגלי-לימוד של "מחזיקי התורה" לנערים המגודלים וכן כיוצא באלה מעשי צדקה וסדר טוב. אף בנו של הזקן, מושון צ'יפרוט, אשר נתגולל עם עמך ישראל ברחבי אנטוליה בעתות משבר ומצוקה – נתקשרה נפשו אל חבריו לסבל, נפלו בלבו המחיצות ולא נחה עליו דעתו עד שנהפך ל"פטריוט של פלשתינה" לעשות בסתר כמו בגלוי בשיגור צעירים לשם ובשאר משימות שאולי טרם הגיעה העת לגלותן. סיכוי כלשהו נתעורר דווקא אז, לעת האירועים המסעירים ערב קום המדינה. עשויים היו אלה להביא מעט נחת גם לפלומבה. למרות החרפת מחלתו של אלברטו שלה מוכנה הייתה ומזומנה להיכנס אל החופה עמו, ואפילו תתאלמן חיש מהרה. רצתה לשאת את שמו, אף כי אבדו הסיכויים לתת חיים ברחמה לזרעו. נמצאו גם מי שדיברו על לבו של מושון, אחיה, שיעשה מעשה וישיא על דעת עצמו את שני הנאהבים. כלום נגזר על אותו אלברטו, רווק מזדקן שכמותו, להיות חתן-דמים ולרדת יחד עם אחותו הבתולה, אשר חייה אובדים ויורדים לטמיון. גם לחכמים אשר בחָם-חָאנֶה מושב בית הרבנות בעירנו, פנו וביקשו רחמים, וקרוב היה המעשה להיעשות, כך נדמה. כאשר סיפרה לי פלומבה את סופו של הסיפור כבר היו עיניה זולגות דמעות, אודה ואבוש – אף גרוני נשנק משהו. התאפקתי לא לגלות את חמלת כאבי עליה. יש לי רושם שגם אנו, הגברים, בעוברנו את גיל העמידה, יש שתתגבר אצלנו הנטייה להתרגש. לא נעים להודות, דמעה מתקשרת בזווית העין, ואני ממהר להעלימה. כזאת לא היה קורה לי בהיותי בן שלושים ואף לא אחרי ארבעים... בטוח אני בזה. ובכן, כך אמרה לי: הבריות אומרות שאת הכתוב על המצח – חייבת העין לראות! ועיני ראתה גם ראתה, סאלאמו יקירי. ימים שלושה ישבנו. דיאמנטה לא משה מעל ידי, ליד מיטת חוליו שם בהר, בבית החולים היהודי. נתנו לו את היפה בחדרים, הצופה אל המפרץ, אבל למי היה זמן וחשק לגשת אל החלון... כל העת החזקתי בידו. הניחותי ראשי על זרועו, מיששתי את איבריו הצוננים והולכים. כבר לא היה לי אבא ואמא. כל העולם אשר ראה בעוניינו ושתק – גם כן נעשה זול ומאוס בעיני. התפללתי לאלוהים שייקח אותי במקומו, כפרת אצבעו הקטנה רציתי להיות: הלוא בגללי לא נשא אִשָּׁה, לא העמיד זרע, לא ראה חיים בחייו, לא בנה בית ולא נעץ כל יתד של קיימא בעולם הזה, בשלי באתהו כל הרעה. התחננתי לרופאים: תנו לי, רחימאים, איזו גלולת רעל או זריקת ארס ואמות גם אנוכי עמו, וכי לאן אגרור עצמי מכאן, אין לי חפץ בחיים בלעדיו... מה יכלו האנשים הטובים האלה לעשות. הן כל אשר ביד הרופאים לעשות – עשו, ואף למעלה מזה, ניתנה אמת להיאמר. בין ידי הוא מסר נשמתו לבורא. רק בסיוע האחים העובדים שם והשומר הצליחו לנתק אותי ממנו. איני יודעת מה היה אחר-כך. לבסוף מצאתי עצמי חבוקה בזרועות דיאמנטה בטקס קבורתו. גשם חזק ירד עלינו כמו בכה העולם כולו עם כל המלווים. כל העם הרב שאמור היה לבוא אל חופתנו, אילו זכינו להעמידה בחיים, נקהלו לבוא אל ההלוייה. אפילו תורכים-מוסלמים, חבריו לעבודה ומיודעיו משכבר, כל מי שדבר השערורייה הגיע לאוזניו בא אל חתונתנו השחורה ההיא. ואז, ממש לאחר הקבורה, כאותה בת טובה וממושמעת העוזבת את בית אביה ללכת אחר בעלה לחלוק עמו בטוב וברע, קמתי אף אני ועזבתי את הבית. טרחתי להבהיר למי שצריך היה שלא יהיה לי לא חלק ולא נחלה בירושתו, מוחלת אני על חלקי בנחלתו. אל ישאלו עלי ואל יתעניינו בגורלי, כך צוויתי על אחי ועל אחותי. חיי עמכם הגיעו בזה לסיומם, והולכת אני אל אשר יישאוני רגלי. האמינו לי, קשה היה לי לראותה בכך. מעט המלים והמשפטים שאני יודע לא הועילוני שם. לאחר ככלות הכול מה הייתי אם לא רוכל בגדים מוכנים המחזר על פתחי החנויות ונושא ונותן עם בעליהן בענייני בד וכפתורים, מחירים ומיני זוטות הקשורים בעבודתי. וכי מה יכולתי לומר לאשה זאת, אשר שטחה את כל חייה לפני כמו הייתה שק שנתפרם לכל אורכו ונשתפך תוכנו אל אבני מרצפת... מה אומרים לבן אדם במצב כזה... לך תדע. אם תשאלוני מה היא עושה היום – איני יודע. לארץ היא לא עלתה, שלא כמו האח והאחות אחר מות אביהם. לימים נודע לי, טרחו הם לשאול ולגלות את מקום מגוריה החדשים ואף ביקרוה לאחר זמן, אולם היא סירבה לחזור אליהם. עמדה בגבורה עיקשת בגזרת הגלות אשר גזרה על עצמה. אם היא חיה עדיין, הרי שעליה להיות כבת שמונים, ואולי קצת יותר...

זקיפי אהבה ונטיפים
.
אחד מקטני האדם אנוכי. העבד, הצעיר, רפאל אלבגלי. כמו אבותי מלפני המבול, תולעת אני ולא איש. לא באתי בתביעות מופלגות אל העולם, לא לקחתי בחוזק יד, ואפילו את שלי לא קמה בי רוח לקחת. בדרך כלל נסוגותי אחור, נושא כלימתי ועומס גם את כלימת הזולת. כוח לא עצרתי לחיות בכבוד, אל מול פני השמש. כזה אני. ידעתי זאת – עד לזרא.
עלי להתכונן לחורף, שלא יהיה קל. החורף שאחרי עוזבך, עונה קשה. עכשיו ממש לבד. כמי שאינו עובד, ואף אינו לומד, השבח לאל, עתותי בידי הן. רוצה אני לחשוב עלייך, עד שיכאב. כמו איזו מנגינה מטפסת ועולה, וגם יורדת וסוחפת מטה, אני נגרר. איך ליטפתי, הרביתי לנשק, שהרי  הלאה מזה לא הנחת לי להרחיק. סלחי לי על חוסר העדינות, אולם עם הצייר הקנדי חיית שנתיים תמימות בבקתתו. לא יכולת, כפי הנראה, שלא להראות לי את הצילום, אותו את נושאת בנדודייך כקמיע מזרחי. הן בפני התפארת איך במו ידיו, בנה את בקתת העץ הצפונית הזאת. שנתיים גרת אצל בן הזונה, הגוי המסתורי שלך, ועמי -  לא הואלת לשכב. כאילו בתולה תמה היית. צורבת מכוות הבושה. כאב העלבון מסרב להניח לי. כמה רציתי עוד מאותו בְּדַל יחד, אשר הואלת לתת. כמו לבקש על נפשי שתאספיני. הרחמים העצמיים, משער אני, הם הבאים כדרכם לחתום כל פרשה נכאבת, קשה.
סטודנט נצחי, ירושלמי, אני. כוכב כבוי אל בין הסמטאות. משוטט בטל ומביט בשכונותיה השוכנות בגבן זו אל זו. כמה טינה ומרחקים יש בעיר כל-כך קטנה ובעלת מום, מקוטעת איברים שכמותה. ולכאן באים מכל העולם למצוא אלוהים... הנה, לא מזמן, נראתה משוטטת במעונות הסטודנטים, אשה אנגלייה אחת, לא צעירה. על פס-בד משתלשל למותניה רשמה בזהב: אני אשת בודהה, ישו ומוחמד. ומה רע מצאת במשה רבנו? שאלתי את הנימפומנית הקדושה באבק של טינה. עיניה בלטו להדהים. אחריה נטפל אלי צעיר הודי שחום ושחוף אשר בא לחפש חזיונות, ודווקא בחג הסוכות הקדוש במיוחד לבני כיתתו. ניסיונותיו לשלוח בי ידיים לחות בדברו – אילצוני לחרוג מנימוסי הטובים. לא היתה דרך אחרת להרחיקו. הומו מחפש אלוהים חיים – צירוף קשה. גם סטודנטיות זרות, מחפשות דעת למיניהן, באות הנה. יש בהן כדי להקל מעט ממצוקות המין של רווקי הבירה, אולם למי יש כוח לדיבוריהן. דומה, שכמעט כולן מבולבלות, מחפשות עצמן ומבקשות – אלוהים יודע מה. תחילה חשבתי שאת, רוזט, אחת מאלה. לכן פניתי אלייך באוטובוס מתל-אביב, הממלא במוצאי-שבת סטודנטים העולים ירושלימה. ואיך יכולתי לדעת. כך מצאתיך, רוזט, בין כל הסהרורים המנומרים האלה, וכך מצאתיני אַתְּ.
אתאיסט אני, כך, שומע את עצמי מצהיר. אתאיסט רענן, בנם של יראי שמיים פשוטים. את האלוהים איני מוצא בירושלים. אכן, ירושלים היא אכזבה. המחאה ללא כיסוי, מצרך מזויף וזול לתיירים. עכשיו אני מחלים ונגמל ממנה, מגליד הפצע והופך לצלקת. גם ממך מחלים אנוכי, כמוה כמוך, רוזט, למשפחת בן-שושן. הבטחה ואשליה, רגשת לב עד כאב, אולם מים חיים לנפש צמאה – אַיִן.
"זהו קונצ'רטו לפסנתר מספר ארבע של בטהובן" אמר הרדיו נכבד ותרבותי. תזמורת סמפונית, בעקבותייך הלכתי לאימק"א, חסיד פתאום של מוסיקה אשר כזאת, בניצוח של אחד ברונו וולטר. יש אנשים הזוכרים את כל השמות, ומספרי היצירות נפלטים מפיהם כאילו היו לחשים וסגולות להרחקת רוחות הפחד. צרורות של הברות הם השמות האלה, מעין מפתחות. עולם גואה בשטף של מפתחות. המוסיקה, בסופו של דבר, מכאיבה. כעת, כאן, גם השמות מכאיבים לי. שמך, למשל, הוא דוגמה טובה: רוזט, רוזט... זה נשמע כמו "אנא, הושיעו אנשים טובים, הושיטו יד. כאן אני. בואו אלי." אבל הגלים בולעים קריאות חירום כאלה. רק בספרים או באופרות המלאכותיות יש שומע ומושה מפי המצולה לקוראים הטובעים. במציאות שאני מכיר בולעים האומללים מים מרים, מכים ידיים באוויר, מתהפכים, לבם משתולל כציפור משוגעת בבית החזה. לבסוף, מוטחים תמיד בראשם אל הסלע.
בקץ כל החשבונות, פרשת אהבתי לך – היופי מכריע בה. התמימות הבלתי-נסלחת – היתה שלי. כלום מלכתחילה לא היו בך חוסר אמון בי ובעתידי? גם פיכחון בריא, או שמא אי רצון להמריא עמי למעוף הכלולות. אדם אחר – היית. ממרחק באת, מיבשת אחרת, ולא על מנת להישאר. סירבת לשחק את התפקיד, שהועדתי לך במציאות הבדיונית של חיי. אולי המלים "תעתוע ודמיון" ייאות בכל זאת לתיאור הפרשה.
ניסיונותי לחשוב עלייך באורח מסודר הופכים בלי משים למשהו דומה לאוננות:  רגלייך, תמיד קרירות כלשהן לאחר הרחצה. עסוקה בפולחן ההיטהרות, בתוך אמבטיה מנדטורית ישנה. אחר-כך סורקת שיער שחור. שחור מכדי להיות טבעי. גם על עדשות המגע לא סיפרת לי. הרמאויות הקטנות. לקח לי זמן להבין את הברק בעינייך, ולמה מבטך כמו שלוח אל רחוק. כמו היה וילון בלתי נראה בין שנינו. שערך החלק, הנופל מטה, הזכיר זנבות סוסים גדולים ברחובות ילדותי מעבר לים, ובה-בעת, גם את אמי הצעירה היושבת על הרצפה וסורקת שערה הנוטף מים במסרק עצם כעין השנהב. המסרק הזה הכאיב, שרט וגירד, אולם אהבתיו. רק לעת פליית הכינים מראשי זכיתי לשבת לבדי עם אמא על הרצפה, אחוז היטב בין ירכיה וכל גופה גוחן עלי סביב. טעמתי טעם ההנאה הגנובה בעוד המסרק החיוור משחית את עור גולגלתי,  מנכש וחורש, ננעץ ותולש בהתמסרות נחושה ואלימה. מה לעשות? דרך הנועם לבוא עם הכאב. הנה עשי מעשה, הן אשה צעירה את, ומדוע זה לא תשבי בין ירכי, מגע עור בעור, פה בחדרי, אך למען השם, בלא רעש מלים לועזיות, שוברות כל זכוכית עדינה, מעכירות אוויר רך ורחום. אהבתי את עגמימות הסתיו הבא אל החורף ברגליים רכות. סיפרתי לך זאת פעם.
בגללך אשכח עוד מעט צורת אשה מהי. יריד זה של תמהוניות נבובות איבד כל חן וכל קסם. בהינזרות מתמשכת זו, עוד אגיע לאוננות יום. שלא כאחותה, קרי-הלילה, כולה חולין, עבודת יד כפשוטה. אמנם הפסיכולוגים כותבים שאין בה כל רע, ואדרבה, אולם בזכר המעשים האלה יש כדי להעלות בי בחילה. אף-על-פי-כן, לא הייתי מרחיק עד כדי הבטחה שלא לחזור לסורי. כלום אין הכול עניין של מאזן ההורמונים ותהפוכות מסתרי הדם, דם הבא ויוצא בבלוטות חבויות במעבה בשרנו כחפרפרות באדמת היער החשכה?
מהומת פעימות הגוף וסודותיו. לרדת עד נבכי העצמות, שאינן אלא, מחילות אבן לבנה. זקיפים גם נטיפים, אשר הרוחות הנושבות ביניהם קדמו לי בזמן, באות לי מגוף הורי ומאבותיהם אשה מאיש, ילד מאמו. אילו יכולתי לתת לגופי את אשר כמה אליו, אותך, כי אז יכולתי להגות בשקט, בעצב בלתי מופרע, בפרשת אהבתנו. סליחה, בפרשת אהבתי לך.
הכול היה בחזקת מסע יאזון, געגועי רוח שבי. מותר החולם על הער. החולם הוא לבדו יורד המימה, משליך נפשו מנגד להגיע ולגעת. שלו היא, רק למענו נוצרה וממתינה, גיזת הזהב. רוזט של מעין נעלם, זהב קולכיס ואופיר, רוזט, הפרח הכחול של אמריקה הגדולה, ועבר הים אשר שָׁם.

בְּליל זכרונות על מעשים קטנים, שגרה: יושבים שנינו על רצפת חדרי השכור, בישיבה מזרחית, ובידי "פרחי הרוע" של בודליר בתרגום אנגלי. מיטיבה את ממני להכירו. בשפת המקור, כמובן. אני, האנגלית שלי. איזו קללה. אילו, לכל הפחות, דיברת עברית כהלכה. מה לי אנגלית זאת שחיי אהבתי הבלתי-נענית יתנהלו בה. בדיחה סרת טעם, מים מלוחים לצמא.
בעצם, רציתי לומר דבר אחר לגמרי, ערוותך.  בין שיר לבין שתיקה. מביטה בי מבעד לתחרת טריקו של תחתונייך. משולש בוהק, שחור, נקי. מעודי לא חשבתי על יופי בערוות אשה. הייתי מסב עיני ממנה. לראשונה אתך – מחייך אני, חושב בשמחה: אילו פרפר הייתי המחדיר חדק בינות זירים ואבקנים, בשחור קטיפתך רווה צוף, נועץ עוד ועוד. אולם, את לא כאן ואין לדעת אם בכלל תשובי למחוזות אלה בזמן מן הזמנים.
מעשים ומצבים כאלה – אין בהם לזעזע מוסדות ארץ, או להטביע חותם על מרוצת הימים. מדוע מתעקש אני לקרוא להם – אהבה, במעמקים יודע אני היכן התשובה: במעיים, בחדרי לב, בסמטאות מוח נטולות מוצא. בנבכי צינוריות האשכים, אשר סבלו תסכול עד זעם ("גם לאותו אב-רוחני, שם בבקתה, עשית תרגילים נבזיים כאלה? הרי אין להניח שלילותיכם עברו עליכם, שם בחורף הצפוני בקריאת מזמורי הארי-קרישנה, לכל הרוחות!")
יותר מכולם יחד זוכרות נקבוביות עור ידי, כפות ידיים אלה חלפו כעופות לילה שקטים בנוף המסתורי של כתפייך, נפלו לאפיק הירכיים, וגורשו משם, נדות על בטן נושמת, חיפשו מנוח על שדייך שהיו קטנים ורכים מכפי שציפיתי. אולם, ידי הלכו סחור סחור עד שהגיעו לשם. עורך היה נקי, לטעמי, טעם רווק הדר בחדרים זרים בזה אחר זה. אפילו נקי מדי.
תרגילי יוגה בבוקר, וארוחות ירק, ראיתיך אפילו נוגסת בחציל חי. ויטמינים וקרבה לטבעי ולמבריא. מרחרחת כחתולה חשדנית כל מאכל וכל משקה. צודקת אמך המכנה אותך "חתלתולה מרחרחת", בת זקונים, יתומה מאב, המפונקת מכל אחייך הזכרים. דבקו בך הדי תורה מהודו ומן המזרח הרחוק (אשר חמדו משכילי צרפת) עד אשר הגיע בושם רחוק זה אל חדרי הנידח. ואני, שתתרן אני מבטן, ואיני יודע ריחות מהם, רק שיערתי וחלמתי אותם. בדיתים כמו שאני בודה עכשיו אותך, רוזט, ואת כל ריחותייך, מעשה בריאה.
מה חיבתך לכתום, כנזירי בורמה אלה, מי סיפר לך כל זאת, נערה מרוקאית קטנה ורזה שכמותך. האם הצייר הקנדי המגודל שלך הוא שאימץ ועיצב אותך, יעץ לך מה ללבוש, מה לקרוא, ואיך להיראות? חש אני שמעשה ידיו של האלמוני ההוא את, יצירה מיצירותיו. לא לחינם אוהבת את אותו, ואומרת לשוב אליו בתום כל הנדוד.
איז גִלגולים משונים מקפלת את בתוכך, את והאחים שלך, תחילה שיערתי עדר זאטוטים זבי חוטם אוחזים בחצאיתך, ואת נמלטת-בורחת מהמולת המחנק בבית. הכרתי כאלה לא אחת, ירושלים מלאה אותן, ופה ושם אפילו באוניברסיטה. לא תודה, אין לי צורך בגיסים כאלה. יש לי די מן הסחורה החולה הזאת. ישמרני האל מביקוריהם בביתי.
ואכן, האל שמרני, כפי שאת רואה, גם אותם שמר האל, ואולי קצת יותר. אחד מהם מרצה בוונקובר הרחוקה, שניים עושים חייל במונטריאול. פה לא היינו נותנים להם להגיע כל-כך רחוק, מנחש אני. גם לך איני אומר להישאר בארץ, אולם, מה לך הודו ונזירי בורמה. מוכן אני להמר שגם לירושלים הגעת בעצת ידידייך הצרפתים לחפש אווירה. ואולי אפילו איזו בשורה. זאת עיר מופרעת ושקרנית, ילדה, עיר מוכת יגון, עוולות וכיעור. אילו אהבה אותך ואותי מקצת ממה שהסבים שלנו אהבו אותה, והתרפקו עליה... לכי, חפשי לך אווירה בקטמונים, לכי מצאי בשורות במזבלה שבין כוכי מוסררה. תיתקלי, מן הסתם, בקרובי משפחה שלך, שלא למדו בסורבון, אפילו שנה אחת ויחידה, כמוך, בטרם פגשת באיש המופלא ההוא, אשר בצילום לובש מעיל משובץ, אותו אדם שלקח אותך בידיו ועשה ממך נערת חיק נחשקת, דוגמנית לציוריו ולצבעיו. מסתורין תמצאי בירושלים, תיירת מבולבלת שכמותך, איזה צחוק, אילו היגרו בני משפחתך לכאן, ולא לצרפת, ולא לקנדה שלך, היית היום כאחת הפ'רחות ברחוב המלך ג'ורג', בנות זוגם של הצ'חצ'חים המכוערים, יושבי הברזלים בעירנו, הקדושה כביכול.

ממליצה את בפני לקרוא את מה שכתב גאנדי בהיותו באשראם, מאזינה לוויואלדי ועונות השנה שלו בחדרך הצמוד לחדרי. כל זאת, בעוד אני שוכב מאזין ובוהה בתקרה המתקלפת, מחליט לפרוץ ולהיכנס לחדרך, אך מוותר. רק רוצה לשכב אתך עד הבוקר, עולה ויורד ועולה ומתגלגל עמך על כל הרצפה. שלוש אמבטיות בבוקר יורידו את רוק נשיקותי ואת כל האבק והזיעה. טיפשה שכמותך, להיות כה קרובה אלי ולא לשכב אתי. הו, אלוהים, דלת היתה בין חדרי לחדרך, ואת השענת אליה איזה ארון וסתמת אותו כבר ביום הראשון, שלא להפריע לך במדיטציות, אמרת. בושי לך, אתְּ עוד תצטערי צער רב על מה שעוללת לי, אולם אז יהיה מאוחר. אילו היית פה אולי הייתי מאיים בהתאבדות מבוימת. זה עוזר לפעמים להמס לב אשה.
ואף על פי כן אמת היו השעות והרגעים בין חושך לאור בחדר הרווקים שלי, אפך המרחרח נושם בלוח חזי, וחולצתי פתוחה. איני בבתולי זה שנים. ידעתי, וגם ידעוני. עגמה יש בקולי באומרי זאת, כי לא היתה כל אהבה בדברים ההם. ואולי אין פה כל דבר מוזר באומרי שיש יותר מין בקצות אצבעותייך הפורמות כפתורי חולצתי לאט לאט.
ייתכן, שתשוקתי לכאב מתמוגג היא הדוברת מגרוני. קרובה היית ובלב טרוף המתנתי שתניחי כפותייך על חזי, ממלמלת משהו על רפואת מגע ואנרגיות העור. נפרטיטי המלכה היית בעת פולחן, וכל קרני השמש נגעו בך כפות קטנות של ברכה. כף יד על כל כפתור פִּטמה, ודממה. את עצמת עינייך, ואף אני נסחפתי. רופאה לכל תחלואי יכולת להיות אז. כמו מאזינה להלמות לבבי, כוהנת קטנה למים, לתרגילי יוגה, לוויטמינים ולמדיטציה. אם תענוג זה אשר נגע בי הוא אהבה, כי אז אהבתיך באותם הרגעים מאוד. מדוע אם כן, חסרו לי המלים. אילו דיברתי ברור וחזק אולי ברבות הימים אף היית מרשה לי לאהוב אותך. הן בשניים יש אחד האוהב יותר, הכואב והמתייסר מן השניים – ובכן, יכולת להרשות לי להיות האחד הזה.

מחשבת פיגולים פולחת פתאום כסכין: ואולי דווקא ציפית להילקח. הלוא הואלת לדור בחדר צמוד אלי. מי יודע, אם בחוש הריח המפותח שלך, היטבת לחוש שאין להמר עלי, קנה רצוץ המחליף ערי מקלט, זונח מקומות, מאמץ לרגע כדי לנטוש לאורך זמן. רצית שאקחך בחוזק יד, ונוכחת בהיסוסי, בחיישנותי, בימיני המושטת כאומרת לקחת בעוד שמאל מתרוממת להגנה, נחושה שלא לתת לאיש לקרב.
אם אומר כי באשמתי בלבד חלפה לה ההזדמנות, חש אני בכך מעונג ההלקאה העצמית היתרה. ובכן, לא אומר אשמה, גם לא אומר טעות, לא אומר דבר. לא המלים לבדן מתעתעות בי ואינן באות אלי לעשות חסד, כי אם גם הזיכרונות מתאמצים כגוויות שדרכן לגדול בטרם יתפוררו, ללבוש פנים גרוטסקיות, להתערבב בלא בושה בדמיונות פרי הלב, בהזיה.
אהובתי, רוזט, חורף זה, יבוא בעננים, בגשמים וערפל יסגור עלי. פה בחדר ימצאני מתרחק לאטי, על כורחי, מזכרך. הזמן יעשה בי את מעשה המים בחלוק הנשחק בנחל. כאב רסיס המתכת בגופי, עקבות ביקור הקיץ שלך בירושלים – בשרי יעטה רקמה קשה, יבודד, יגן מן הגוף הזר, אשר בלא שאדענו הבקיע לחדור בי ונגע וקרב. ערב יורד על עירי ועלי. אולי אתעשת לקום להעלות אור, אולי אגש אל החלון לראות במו עיני שהסתיו אמנם הולך-נמסר לידי החורף, בין אם כחוק העונות, ובין אם בעוונותי.
#
Subscribe to: Posts (Atom)