Rocky martziano gibor neurai

רוקי מרציאנו, גיבור נעורי שלמה אביו שירים הוצאת קשב לשירה תאריך על הספר להלן המילים החמות שהוסיף על דש הספר, רפי וייכרט, משורר בזכות עצמו, מתרגם מחונן והעורך הבלתי נלאה של הוצאת "קשב לשירה" שהוציאה את הספר: רוקי מרציאנו, גיבור נעורי מקיף יותר משלושה עשורים של יצירה פיוטית. מדובר במכלול שירה לוחמני: שלמה אביו שנולד בתורכיה והגיע למדינת ישראל כילד, נלחם על מקומו בחברה הישראלית. כאינטלקטואל צעיר, הוא נאבק על השמעת קולו של ה"אחר"; מאוחר יותר, כבנה המאומץ של החברה הישראלית, הוא יוצא לקרב נגד תחושת המועקה של החיים בקיבוץ בתקופה של קריסת האידיאלים. שירתו של שלמה אביו רבת-גוונים: שירי נוף ושירי אהבה, שירים מתקופת השירות הצבאי ושירה מיסטית, שירים על משפחת קיימת ועל משפחה  מתפרקת. היא כתובה בשלל צורות ונעה בחופשיות בין רובדי לשון קלאסיים – המקרא, התפילה, שירת ימי הביניים ושירת הלדינו – ובין הלשון הישראלית הרעננה של ילד-מעברה, חייל, סטודנט, איש-אדמה. מאחרית-הדבר האוטוביוגרפית המרתקת, שהוסיף המשורר למבחר זה, ניכר שהשירה היא לו מקום יחיד שבו הוא יכול לשאת את תחושת הזרות. באמצעותה הוא מתעד את ביקורתו החריפה על הממסד ועל נציגי האליטות ובה-בעת מביע את אהבתו לאתריה, לצמחייתה ולאנשיה של הארץ. רוקי מרציאנו, גיבור נעורי מאפשר לקורא מפגש מקיף ולא שגרתי עם אחד הקולות המיוחדים בשירתנו." *  הערה מקדימה של המשורר ומתרגם השירה, שלמה אביו: "מהצצה חטופה ברשימת ספרי השירה והפרוזה שלי שראו אור דפוס, ניתן לראות שהחל מראשית שנות השבעים ועד ל1990, שנת הופעתו של זקיפי אהבה ונטיפים, קובץ סיפורים קצרים שהופיע בספריית פועלים אותה שנה - הייתי כמעט "בן-בית" בהוצאות הספרים של שתי התנועות הקיבוציות. אני זוכר לטובה ומעריך עד היום את היחס הלבבי והמעודד שקיבלתי שם מאנשים כמו רינה קלינוב, עורכת בעלת שיעור קומה בהוצאת הקיבוץ המאוחד, ממירה מאיר, ידידה מאירת פנים, משוררת ועורכת נודעת של ספרי ילדים בספריית פועלים ומאברם קנטור, סופר צעיר ממני, וכיום עורך ספרי הפרוזה באותה הוצאה. אווירת הנכאים והדשדוש במים הרדודים שהטביעו בשנות התשעים בעיקר, כל מה שקשור בהתיישבות העובדת, כולל חיי התרבות והוצאות הספרים עצמן – גרמו לי, בנוסף למצוקות אישיות, להתרחק מקריית ספר שלנו. נעלמתי ונאלמתי לתקופה של עשור וחצי במה שניתן לכנותו "לָגוּנָה ירוקה", דהיינו, בעבודתי במטע האבוקדו והאפרסמון של געש, קיבוצי. אני חב הרבה תודה ואהבה לאדם שהושיט לי יד ו"שלה אותי מהלגונה הירוקה" הזאת. מדובר ברפי ויכרט, ידיד נפש, אינטלקטואל ואיש ספרות עד מיח עצמותיו, שהפך את עצמו, במו-ידיו, ל"התופעה המרנינה בקריית ספר שלנו, ובעיקר בכל הנוגע לשירה". בתחילה נתקל רפי בשירים אחדים של ז'ואן מרגריט, איש ברצלונה, בתרגומי לעברית, וניסה לרכוש את אמוני, בלי הצלחה ניכרת. בעיני הוא היה "עוד צעיר מצפון תל אביב, בן האליטה, המשחק אותה בירידה אל העם". לקח לי זמן עד שנפוגו חשדותי ונוכחתי לדעת שלמרבה הפלא, הבחור נקי מחידק ההתנשאות והשחצנות, שלצערי, גם כיום, עמוקה אחיזתו אצל רבים וטובים ממשכילינו, ודווקא בעולם התקשורת, האקדמיה והאמנויות. בסדר השירים ב רוקי מרציאנו ניתן לראות חמש קבוצות לקוחות מספרי שירה קודמים. ניתן להקליק ולקרוא אותם כל קבוצה במקומה, תחת כותרת הספר שלה. את השירים החדשים המופיעים בקבוצה השישית תחת הכותרת  אבק ביו כוכבי, שירים שלא כונסו וחדשים, ניתן להקליק ולקרוא במדור זה עצמו.  גבריאלה של האמנים: בְּצֵל גֶּפֶן וָזַיִת, בְּסֵתֶר תְּאֵנָה וְתִפְרַחַת הַקַּיִץ הַיָּם תִּיכוֹנִי - צִפֹּרֶת כְּרָמִים אֶצֶל פְּיֵיר הַצַּיָּר. מוֹדֶל בְּאָדֹם לוֹהֵט, גַּבְרִיאֶלָה, קְרוֹבָתוֹ שֶׁל מֶסְיֶה אוֹגוּסְט רֶנוּאַר. זֹהַר רוֹאוֹת עֵינָיו עֲרוּגָתוֹ גּוֹאָה שִׁכּוֹרִים חוּשָׁיו גֵּוָהּ בִּכּוּרָה בְּעִתָּהּ. שָׁם בָּרִבְיֶרָה, אָבִיב עוֹנָה אֲרֻכָּה. אֵיזוֹ מַכַּת-שֶׁמֶשׁ-זָהָב, גַּבְרִיאֶלָה, הַשְׁרָאָה נִדְבַת-חִנָּם. מָרוֹר מָתוֹק קוֹרֵן אֲפַרְסֵק עוֹרֵךְ, עֲסִיס אַגָּס מַתַּת-שֶׁמֶשׁ, רוּחַ יָם לְעֵת עַרְבִית. אַתְּ קֶשֶׁת צְבָעִים דְּשֵׁנָה, הֵעָתְרִי לוֹ אַך הַפַּעַם, חֲבִיבָתוֹ, בַּעֲלוֹתֵךְ מֵהַגַּן רְחוֹקָה קְרוֹבָה, חֲגִיגָתוֹ,הָאַחֲרוֹנָה. 22.3.1988  תלונת תיזיאוס הָיָה עָלַי לְהֵרָגַע מִן הֶעָבָר בְּאִיתָקָה, אֶרֶץ גְּבָרִים קָשִׁים, נָשִׁים קְשׁוֹת-יוֹם. פְּעִיַּת הַכְּבָשִׂים בְּדִירָם אָזְנִי פּוֹצַעַת בְּדִמְמַת שָׁעָה קְדוֹשָׁה זוֹ שֶׁל בְּרֵאשִׁית. . אוּלָם, הַזֹּהַר הַנִּכְסָף שֶׁעַל עֲלֵי הַזַּיִת מֵפִיחַ כֹּחוֹת נֶפֶשׁ לְהַמְתִּין לְבוֹא הָעֵת. . נָשִׁים יָדַעְתִּי, וְלֹא אַחַת - אַף נִשּׂוּאִין, וְאוֹתָךְ, אָרִיאַדְנָה, חֵי זֵאוּס בַּשָּׁמַיִם, שָׁבוּעַ קָצָר, שִׁבְעַת יְמֵי אֹשֶׁר קָצוּב - וְיוֹצֵאת  נֶפֶשׁ תֵּיזֵיאוּס לְרֶגַע קָט אִיתָךְ. . לְהַזְקִין נִגְזָר עָלַי פֹּה, בְּאִיתָקָה, לְאִטִּי. שַׁחֲרִית וְרוּדַת אֶצְבָּעוֹת, אָחוֹת רַחֲמָנִיָּה. 9.5.1989 מוצאי שבת, גירושין שָׁב הַשֵּׂכֶל וְגוֹזֵר לְהִתְגָּרֵשׁ, אוּלָם, לִבּוֹ - מוֹרֵד נִגְרָשׁ: הַמְּגָרֵשׁ אִשְׁתּוֹ הָרִאשֹׁוֹנָה, מִזְבֵּחַ מוֹרִיד עָלָיו דְּמָעוֹת. עָלָיו, מָצִינוּ דִּכְתִּיב, וּכְאִלּוּ בְּכַוָּנַת מְכַוֵּן, וְלֹא עָלֶיהָ (וְלֹא שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה. סַלְקָא דַּעְתָּךְ?) - לְהַקְפִּיד עִמּוֹ עַל עֹמֶק הַיִּסּוּרִים, עַל הַמְבוּכָה. וּבְכֵן, מֵאַיִן יָבוֹא עֶזְרוֹ, אַחִים, גִּבְעוֹת עוֹלָם, וְהָעֵזֶר לוֹ הוֹעִיד אֵל - דֶּמַע רוֹתַחַת וּכְנֶגְדּוֹ. וּמַה לוֹ שֵׂכֵל, מַר הַלֵּב, עֹפֶרֶת רַגְלָיו. עַכְשָׁו חַיֶּיהָ בַּהֲרִיסוֹת וְחַיָּיו. אָמְנָם, עֵת לְכָל חֵפֶץ, נִמְנִים-גּוֹמְרִים שָׁמַיִם מֵעָלָיו, וּמִדַּת הַדִּין, וְכֻלּוֹ חַיָּב. 6.5.1989 טוחנות הקפה עוֹר גַּב יְדֵיהֶן שֶׁל הַנָּשִׁים - מְרֻתָּק נוֹעֵץ בּוֹ עֵינַיִם: אוּלַי בְּחָפְזִי מְדַמֶּה כֹּהֲנוֹת רוֹקְחוֹת שִׁקּוּי בִּנְפוֹל עֶרֶב. אֹמֶר מַעֲבִיר מַגַּעָן מֶשִׁי, שֶׁדֶר בְּקַמְטוּטֵי סְתָרִים שֶׁעָלַי לְפַעֲנֵחַ. אַחֲרוֹנוֹת הַשֶּׁבֶט עוֹד רִפְרְפוּ מֵעַל מַה שֶׁהָיָה בֵּית חַיּוּתָן - צִפָּרִים נְדִירוֹת, מְפַרְפְּרוֹת בְּחוּשׁ נִוּוּט הַבּוֹגֵד אַט-אַט: וִידָה פֵּסַח, הָאֵם, וּקְלָרָה הַבָּת, טוֹחֲנוֹת הַקָּפֵה מִלֵּידָה וּמִבֶּטֶן. 22.10.92 מכתש רמון יִהְיֶה עָצוּב לְהִפָּרֵד מֵהַמִּדְבָּר, מֵאֶרֶץ שֶׁמֶשׁ נְטוּלַת רַחֲמֵי אֵל - אוּלָם צִלּוֹ רָךְ פֹּה בַּחַמּוּקִים, בַּנְּקִיקִים מוּחָשׁ, בִּמְצוּקֵי הַר נוֹגְעֵי בָּאֵשׁ מַגַּע עוֹר מַמָּשׁ. רַחֲמִים נִגְלִים אֵינָם הַכֹּל, וַהֲרֵינִי נִרְכָּן לְקַבֵּל הַדִּין: מָה שֶׁהֱבִיאָנִי - יִקַּחֵנִי בְּעוֹדִי נוֹשֵׁם חַי לְפָנֶיךָ שׁוֹאֵף שָׁנִים. סלָעִים מִתְרַבְּדִים בְּמוֹ רֹאשִׁי - סַלְעֵי תַּשְׁתִּית, סַלְעֵי חוֹל וְגִיר. בְּסוּפַת חוֹל מַכָּה בָּבַת עַיִן - שׂוּמָה עָלַי לְהַבִּיט, לְנַסּוֹת לְהָבִין אֶת הַנִּסְתָּר: זוֹ אֶרֶץ הַחַיִּים עוֹבֶרֶת, אוֹבֶדֶת, נְמוֹגָה מִמֶּנִּי שָׁרָב, חֶזְיוֹן תַּעְתּוּעִים. מִכָּל אוֹצְרוֹתֶיךָ, אַרְצוֹת הָאֱלֹהִים, וְאַכְזָר מֵאַבְנֵי מִדְבָּר - מוֹתִי. 15.10.1990 העורבים ודגי הנוי בְּבוֹאִי אֲדֻּמִּים הָיוּ הַדְּגִיגִים. קִלּוּחַ דַּקִּיק הִתְגַּנֵּב וְנִקְוָה.  עֲלֵי שַּׁלֶּכֶת רִצְדוּ עַל מַּיִם. בָּאַחֲרוֹנָה קָמוּ אַנְשֵׁי-מַעַשׂ, עָצְרוּ דֶּלֶף נֶעְלָם. גַּם גִּשְׁמֵי זַּעַף עָשׂוּ, גַּם סַחַף ועוֹרְבִים עָטוּ עַל דְּגֵי נּוֹי. עַכְשָׁיו, רֵיק הַבּוֹר לְרַגְלַי, סְבִיבִי שָׂדֶה אַחַר שָׂדֶה עֲקוּרָה נוֹפֶלֶת לְבֻלְמוּס מֶלֶט, אַסְפַלְט. נְבוּאַה מָרָה בְּעָזְבִי, בְּהַנִּיחִי מֵאָחוֹר, חֶסֶד בּוֹר שֶׁיָּבַשׁ צַלֶּקֶת בְּעוֹר נִכְאָב, עֶלְבּוֹן אֲדָמָה מְרוּמָה. הֵיטֵב אֵדָע: אֵין טַעַם לְקוֹנֵן אֵיךְ בַּעֲבִי חֶלְקַת הָאֲבוֹקָדוֹ שִׁבְעִים וּשְׁמוֹנֶה, לְיַד עֵץ שִׁבְעִים וְאֶחָד, בְּשׁוּרָה חֲמִשִּׁים וָתֵשַׁע, לִשְׂרֹד הִצְלִיחַ בּוֹר טָמִיר, וּבוֹ - דְּגֵי נוֹי מְעַט! 29.4.1994 כיתת אמן כְחוֹבַת אָבוֹת אבי עָשָׂה אֶת שֶׁלֹּו - הַאֶעֱמֹד, כָּמוֹהוּ, בְּעֵת הַמִּבְחָן? כִּתְשׁוּבַת מֹפֶת אִישִׁי לַשְּׁאֵלָה כְּלוּם יָכוֹל אָדָם לָמוּת נְכוֹנָה - זָכִיתִי בְּכִתַּת אָמָּן לְתַלְמִיד יָחִיד: "וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים," שָׁלָה פְּנִינָה מִנְּבָכִים, לְדֶלֶת אַחֲרוֹנָה הֶעֱלוּ בָּאוֹב הַמִּלִּים מַפְתֵּחַ. נִכָּר הָיָה שֶׁלֹּא יַאֲרִיךְ יָמִים כְּשֶׁהוֹצֵאתִיו לַמִּדְשָׁאָה. יָשַׁבְנוּ עַל כִּסְאוֹת פְּלַסְטִיק בְּבֵית אָבוֹת "אֶפְעַל" לְעֵת שְׁקִיעָה. צָלַלְנוּ יַחְדָּיו שׁוֹתְקִים. נָקְפָה כְּמַחֲצִית הַשָּׁעָה עַד שֶׁצַּף גַּם סוֹף הַפָּסוּק וְעָלָה: "וֶאֱלֹהִים בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם – בַּכֹּל!" כְּמִתְאַבֵּק שֶׁצָּבַר עוֹד סִבּוּב בַּזִּירָה בַּעֲלִיל חָשְׁתִי שֶׁנָּגוֹלָה אֶבֶן מִלִּבּוֹ, וּבְפֶרֶץ מֶרֶץ טָפַחְתִּי לוֹ עַל שֶׁכֶם: "אַתָּה גֶּבֶר בַּגְּבָרִים," 25.6.2003 במאסף אֵין בְּקִרְבֵּנוּ מִי שֶׁיַּעֲצֹר כֹּחַ וְהַס מִלְּהַזְכִּיר - יְבָרֵךְ מִלֵּב. חֲרָדָה פֹּה אוֹכֶלֶת בְּכָל פֶּה; מַבָּטִים, שְׁתִיקוֹת יַסְגִּירוּנוּ. גָּס לִבֵּנוּ עַד אֵין שִׁעוּר, יֵשׁ וְנִדְמֶה, כִּמְעַט מְתָעֲבִים אָנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו בַּמְּאַסֵּף הַזֶּה. לֹא רַק יְדִידוּת-אֱמֶת, אֲפִלּוּ נֹעַם הֲלִיכוֹת מְרַכֵּךְ נִכּוּר - לֹא תִּמְצָא בֵּין בְּנֵי הָעֲרֻבָּה. מֵעוֹלָם לֹא הֲפָכָנוּ לַחֲבֵרִים שִׁתּוּף גּוֹרָל שֶׁעָלֵינוּ סוֹגֵר. 24.11.2001 Albergo Roma “Per vivere ci vuole coraggio….”* Cesare Pavese בֶּאֱזוֹר הַאַכְסַנְיוֹת הַזּוֹלוֹת, הַחַיּוֹת מְהַתַּיָּרוּת הָעֲמָמִית, כְּמוֹ הַתִּיקָנִים, שָם, בְּטוֹרִינוֹ עֲלוּמָה כַּגּוֹרָל, מַמְתִּין לִמְשוֹרְרִים יְגֵעִים שֶנִּסְתְרָה דַּרְכָּם – "אַלְבֵּרְגוֹ רוֹמָא". כַּאֲשֶר נִקְלַע אֵלָיו (מְצֻיָּד בְּצִנְצֶנֶת גְּלוּלוֹת הַשֵּנָה שֶלּוֹ) צֶ'ָזרֶה פָּבֶזֶה, הָיִיתִי בְּמֶרְחָק בָּטוּחַ בִּזְמָן וּבְמָקוֹם; הַשִּירָה, סָבַרְתִּי לְתֻמִּי, הִיא רַק דִּקְלוּמִים פְּרוֹלֶטָרִיִּים בְמִקְרָאַת "זֶרֶם הָעוֹבְדִים" לְיַלְדֵּי עוֹלִים בַּמּוֹשָבָה. מִי, בִּכְלָל, יָכוֹל הָיָה אָז לַחְשֹב אַחֶרֶת? עָבַרְתִּי אֵת הַשִּישִים. כַּיּוֹם, גּוֹלֶה בְּקָרָקָס הָעִיר, שֶהָעֲזוּבָה אוֹתָהּ אוֹכֶלֶת (אָמְנָם, בְּעִקְבוֹת אַהֲבָה בָּאתִי, אוֹזֵר  שְאֵרִית תּוֹחֶלֶת), אַךְ הַשּוֹטְטוּת פֹּה מְסֻכֶּנֶת בְּתַכְלִית, וּבְעִקָּר, בְּיָמִים בָּם צוֹנֵחַ לֵב נוֹקֵף וְרַגְלַי, כִּבְהֶסַּח הַדַּעַת, חוֹלְפוֹת סָמוּךְ לְאַחַד הַמְלוֹנוֹת הָאֵלֶּה, שֶלִּכְאוֹרָה, דָּבָר אֵין לָהֶם נֶגְדִּי - אוּלָם, אֲנִי, לְמוּד נְבוּאוֹת שְחוֹר, מִתְגַּבֵּר, בֵּינְתַיִם, לִשְמֹר מֶרְחָק. * נדרש אומץ על מנת לחיות… 19.06.00 התבהרות עַל כַּף יָדוֹ הֵצִיב מְלָכִים עַל סוּסֵיהֶם וְעַל רִכְבָּם, וְדָבָר לֹּא הִשְׂכִּיל לִתְפֹּס גּוּלִיבֶר בֵּין הַגָּמָדִים. אַךְ, מִכְתָּבִים, כֵּן, מִכְתָּבִים, לִשְׁתֵי צְעִירוֹת, שֶׁרָצוּ נוֹאֲשׁוֹת לְרַגְלָיו לְשְׁכַּב, לָלֶדֶת לוֹ אֵיזֶה תִּינוֹק.      Hic depositum est corpusוְאַחַד הַמּוֹחוֹת הַמְּעֻלִּים בִּמְקוֹמוֹתָיו - מְדִינָאִים עָשׂוּ מִמֶּנּוּ צְחוֹק בְּעוֹדוֹ חוֹשֵׁב עַצְמוֹ לְשֻׁתָּפָם, לְמַצְפּוּנָם, לְרֵעָם לְיַיִן: לֹא דֵּי מָמוֹן, לֹא מַעֲמָד וְלֹא לֵילוֹת אַהֲבָה וָמִין - רַק שֶׁפַע עָצְמַת מִלִּים, וְהַכֹּל לְהֶבֶל זֶה הַכְּתָב, הֲבָרוֹת מִתְנַכְּרוֹת, עֲקָרוֹת, עַד מָה קָרוֹת. אֶת חַיֶּיךָ הֶחְמַצְתָּ, ג'וֹנָתָן, וּמַה שָׁאַפְתָּ לִהְיוֹת? בִּישׁוֹף בְּסַךְ הַכֹּל, וְאִם אֶפְשָׁר - בְּאַנְגְלִיָּה, לֹא בְּאִירְלַנְד הָעֲלוּבָה, מוֹלַדְתְּךָ, שֶׁגּוֹרָלָהּ נֶחְרַץ. Hic  depositum est corpus Jonathan Swift, אֲשֶׁר אֶת הַבִּישׁוֹפוּת - לֹא קִבֵּל, וְכֹה לָחַם עָלֶיהָ וְחָלַם קֵיצִים וָחֳרָפִים בְּלוֹנְדוֹן. קֵיצִים וָחֳרָפִים חָלַם. 20.11.89 הקוץ מָה יָפוּ עַגְבוֹתַיִךְ, תַּחְתּוֹן הַכֻּתְנָה, בְּעֵינֵי דִּמְיוֹנִי שׁוּב נִכְמָר רְאִיתִים. לֹא תְּשׁוּקָה וְלֹא מִין, כִּי מַשַּׁב שֶׁל עֶדְנָה, עַצְבוּבִית וְעֶרְגָה כְּמוֹ קְרֵבִים וּבָאִים. נֶחְלָשׁ גֵּו וּבוֹגֵד, אַךְ הַלֵּב הַמַּרְגִּישׁ מִתְאַמֵּץ לְהָבִין: הַמִּקְרֶה שֶׁהִפְגִּישׁ לֹא אִישִׁי וְדַרְכּוֹ לְהָמִיר עַד אֵינוֹ כָּל הֹוֶה לְעָבָר. הוּא יַמְשִׁיךְ בְּשֶׁלּוֹ. לֹא אַחַת מִתְנַסֵּה גֶּבֶר חַי בְּגַפּוֹ: רְחוֹקָה אַהֲבָה, לֹא תָּבוֹא. קוֹץ דּוֹקֵר הוּא הַבְּדוֹד, וּקְרֵבָה שָׁעָתוֹ וְגוֹמֵר. בֵּין קֵבָה לְגָרוֹן קוֹל חָנוּק יְבָבָה: אֲוִיר מַר מְטַפֵּס וְיִהְיֶה אַנְחָתוֹ שֶׁתַכְבִּיד וְתָעִיב עַל בְּדַל מְנוּחָתוֹ. 2.6.05 עם מריבל בעינים זֶה הַגָּדוֹל בַּנִּצְחוֹנוֹת עַל חֻרְבַּן בַּיִת, כְּאֵב אֵין סוֹף הַפְּרֵדוֹת - בְּלֵב מָלֵא קַל רַגְלַיִם לָצֵאת לַנּוֹעָז בַּמַּסָּעוֹת. בְּצֵאתִי לְאוֹתוֹ מַסָּע עַל הָעֶלְיוֹנָה תְּהִי יָדִי: צוֹעֵד הוֹלֵךְ וָאוֹר לַמִּקְדָּשׁ עוֹלֶה רֶגֶל אָמוּת אִתָּךְ בָּעֵינַיִם. חַי בְּאַהֲבָתֵךְ זָכָה וַאֲפִלּוּ לְהֶרֶף עַיִן אֶצְבַּע אֵל נָגְעָה בּוֹ, לֹא לַשָּׁוְא לֹא לַשָּׁוְא  הָיוּ חַיָּיו. 6.10.2002 אבק בין כוכבי בְּדִידֵנוּ הָוָה עֻבְדָא. בִּנְגֹעַ אֶצְבַּע הָאֵל - מִפְּשׁוּטֵנוּ חָרַגְנוּ, הָיִינוּ לְמָשָׁל: גּוּף בְּנֶפֶשׁ, נֶפֶשׁ בְּגוּף - בָּשָׂר אֶחַד, אֵשׁ אוֹכְלָה. וּמָה אִם צָנַחְנוּ תְּהוֹמָה, וּמָה אִם בַּנְּפִילָה הַנּוֹרָאָה הָיִינוּ לְאָבָק בֵּין כּוֹכָבִי?! נֶצַח קָדוֹשׁ בְּרֶגַע עוֹבֵר, שָׁמַיִם הִשְׁתָּאוּ לַמַּרְאֶה: הֵן דָּהַרְנוּ שָׁבִיטִים, הֲלְלוּיָה! 6.11.92 ביקור ראשון באפריקה לְיַד בִּרְזִיָּה, אֲתַר בִּלְתִּי הֶרוֹאִי נִתְקַלְתִּי בוֹ פֶּתַע: יִשְרָאֵל, גִּיסִי, צַבָּר (שֶלְּיָמִים יָרַד מֵהָאָרֶץ). כְּנֶגֶד לֵילוֹת הַקֹּר בְּאֶרֶץ גּוֹשֶן נָתַתִּי לוֹ שְׂמִיכָה צְבָאִית בָּלָה. "וְאֵיךְ אַחְזִיר לְךָ אוֹתָהּ?" שָאַל סַהֲרוּרִית. "יָא יֶלֶד טוֹב טִירַת-צְבִי שֶכָּמוֹךָ!" כִּמְעַט בָּכִיתִי מֵעֹצֶם צְחוֹק. שוּם אֵרוּעַ נִשְגָּב;  נִתְזֵי זוּטוֹת שֶאַף שָלֵם כְּבָר לֹא יִגְאַל. אָבִיקוֹ, זַאֲטוּט,  שֶהִתְחַנֵּן לִפְנֵי צֵאתִי "דּוֹד, תָּבִיא לִי זֶבְּרָה אַחַת קְטָנָה מֵאַפְרִיקָה". בְּבִיר תְּמָדֶה הִשִּיגָנִי טֶלֶפוֹן: "הוֹדִיעוּ: שַבְּתַאי, בֵּן דּוֹדַתְךָ נָפַל. טַנְק שָרוּף, רָמַת הַגּוֹלָן." בְּלֵב אִי הַוַּדָּאוּת תָּפַסְתִּי טְרֶמְפּ לַצָּד הַשֵּנִי שֶל הַתְּעָלָה. גַּחֲמַת הַצָּצָה-הָיִיתִי-שָם. רָאִיתִי אֶרֶץ חֲרוּכָה, גְּרוּטָאוֹת רֶכֶב צְבָאִי, בַּחוּרֵינוּ בְּצֶבַע פִּיחַ שָרְצוּ חַרְדּוֹנִים בֵּין הַשּׁוּחוֹת. "אַפְרִיקָה, אֲנִי מַשְתִּין עָלַיִךְ!" הַתְרָסָה לָבְשָה, מִבְּלִי מֵשִים, אַף הַטָּלַת הַמַּיִם. שָׁבְתִּי חִישׁ לַצָּד הַמֻּכָּר, מֵאֵימַת צְלִילוֹת הַמִּיגִים וּשְאָר מַרְעִין בִּישִין. 18.8.00, קָרָקָס בצל האוטוסטרדה הִנֵּה אֲפַרְסְמוֹן בְּשַלֶּכֶת/ עֲקוּד רְצוּעוֹת עָנָף תּוֹמֵךְ עָנָף/ תְּפִלָה לַפְּרִי שֶיַּכְבִּיד. כָּל שָׁנָה אוֹתָהּ הַמְתָּנָה/ אוֹתוֹ קֹשִי. בַּעֲיוֹת. צָמוּד לַאֲבוֹקָדוֹ, כְּמוֹ/ אֶצְלְנוּ בַּקִּבּוּץ. עַמַל שְנֵי עֲשוֹרִים./ וּלְאָן כָּל זֶה הוֹבִיל? לֵילֵי רִסּוּס, מַסֵּכַת/  אַבָּ"ךְ עַל הַפָּנִים יְמֵי כִּסּוּחַ לוֹהֲטִים/ מַסֵּכָה נֶגֶד אֲבָק לֹא תִּתֵּן לִנְשֹם. קֵיצִים/ אַרֻכִּים, עוֹנוֹת גֶּשֶם קְצַרְצָרוֹת. הַקִּבּוּץ/ עַל סַף אֶלֶף שְלִישִי. אֲנִי עַל סַף שִישִים/ נָע כְּעַל כְּלֻנְסָאוֹת מִתְנוֹדֵד, נוֹכֵחַ/ שֶׁטָּחוּ עֵינִי מֵרְאוֹת לְאָן כָּל זֶה הוֹבִיל; / עַל מֶחְלַף גְּלִילוֹת מִתְנַשֶּׂא כְּבִישׁ/ עַל חֶלְקַת מַטַּע לְשֶׁעָבָר. 13.1.2001 בגילי אוֹדֶה, בְּקֹרֶט שֶׁקֶט נַפְשִׁי, בִּקְצֵה קָצֵהוּ שֶׁל פִּיּוּס – הָיִיתִי עַכְשָׁיו מִסְתַּפֵּק. הֵיטֵב אֵדַע, בְּגִילִי, אָדָם אֵינוֹ מְשַׁנֶּה מָקוֹם אוֹ נִפְתֶּה לְהֲאַמִין בַּהֲמָרַת הַמַּהֲלָך. זְמָן גַּס מְאַלֵּף בְּהֶנֶף פַּרְגּוֹל הַצְנֵעַ צֶפִי, הוֹדָיָה עַל הַיֵּשׁ וּבְרֹאשׁ מֻשְׁפָּל נַשֵּׁק יָד הַנּוֹטֶלֶת (יֵשׁ וְנוֹתֶנֶת) - כִּרְצוֹנָהּ; אַף קְשֵׁה תְּפִיסָה, כַּמּוֹנִי, מַתְחִיל לְהַשִּׂיג - לְבַסּוֹף. יִתָּכֵן וְאֵין הַקִּבּוּץ גָּרוּע כִּתְחוּשָׁתִי; מַשְׁקִיף חַף עָשׂוּי אוּלַי לִזְקֹף לִזְכוּתוֹ גַּם אֵי-אֵלּוּ יִתְרוֹנוֹת; לַשָּׁוְא. חוֹמֵק מֵאַחֲרָיוּת, מִצַּו הַכְרָעָה גּוֹזֶרֶת גּוֹרָל, גּוֹאֶלֶת מַהֲלַך חַיִּים... הִגַּעְתִּי וּבִי כָּל הָאָשָׁם. וּפֹה, בְּמַזְכֶּרֶת-עָווֹן זוֹ, מִתְגַּבֵּר נִכּוּרִי וְחוֹמֵר. 5.2.2002 סמי דייויס, הבן אֱמֶת, בְּאוֹתָן שָׁנִים רְחוֹקוֹת שֶׁל בְּרֵאשִׁית, שֶׁל מַעַשׂ וּתְעִיָּה - אִישׁ לֹא יַכחִישׁ שֶׁהוֹרֶיךָ, אַחֶיךָ, לֹא בְּדִיּוּק הִשְׁתַּלְבוּ בָּעִילִית. אוּלָם, הִנֵּה עָשִׂיתָ זֹאת, סֵם, וּבְגָדוֹל; אָמָּן דָּגוּל, כּוֹכָב בְּחֶבְרַת גְּדוֹלִים וִידוּעֵי שֵׁם; תּוֹדֶה, בִּשְׁבִיל סְתוּם עַיִן, נְמוּךְ קוֹמָה וְכוּשִׁי מְחֻצָּף כָּמוֹךָ, אַשֶׁר, כְּמוֹ לְהַכְעִיס, גַּם הִתְגַּיֵּר – אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ לַפִּסְגָּה עָלִיתָ! וְאַף אֶת מֵי בְּרִיט הַשְׁבֵדִית, סֶקְסִית בְּלוֹנְד וּכְחוּלַת-עַיִן לִיצוּעֲךָ הַהַצְלָחָה הֵבִיאָה... וּלְמָה, בְּעֶצֶם, הִתְכַּוַּנְתָּ כַּאֲשֶׁר אַף פַּעַם לֹא שָׁכַחְתָּ לְהוֹסִיף: You never make it  the whole way, man! אוֹדֶה, עַד הַיּוֹם קָשֶׁה לְהָבִין: לְמָה בְּדִיּוּק הִתְכַּוַּנְתָּ, סֵם?! 13.4.2002 אקוורל שציירתי ב 1960 אַקְוָרֵל שֶׁצִּיַּרְתִּי בְּמַיִם רְעֵבִים וְחַיִּים לִבְלֹעַ רַק פְּנֵי שַׁעֲוָה צָהֹב דָּהוּי מִתְפּוֹרֵר חֲלָקוֹת רַכּוֹת עַד בּושׁ נָשִׁיּוֹת מַשֶּׁהוּ פָּנֶיךָ צָפוֹת בְּאָפֹר עָכוּר וּבְמִי לַעֲזָאזֵל תִּתְבּוֹנֵן אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ בַּנַּעַר מֵאַחַד הֶהָרִים אוּלַי אֵלֶיךָ יַבְקִיעַ קוֹל אֲחֵרִים מִתְאַבְּדִים הָיוּ בְּלִי לַחֲשֹׁב פַּעֲמָיִם עֶשְׂרִים וְאַחַת הוֹ אֵלִי לֹא-אִישׁ וְעֶצֶב חָבְרוּ בְּדוֹד יוֹתֵר מִמַּחְסוֹר מְשַׁחֵר כְּאֵב לִקְרַאתְךָ שְׁנַת שִׁשִּׁים סוֹפָהּ גְּשׁוּמָה מִדַּי מֻשְׁלֶגֶת כֹּחַ רָב נִדְרָשׁ כְּדֵי לִשְׂרֹד אֵיכְשֶׁהוּ סְטוּדֶנְט עָנִי בִּירוּשָׁלַיִם אַשְׁמָה מֵאֹפֶק לְאֹפֶק  שִׁדְרַתְךָ פּוֹכֶרֶת 6.1.2003 בר יוחאי, נמשחת, אשריך אַזְכָּרוֹת נִפְטָרִים, הַהוֹפְכוֹת חַג צָנוּעַ לַחַיִּים: עוּגִיּוֹת מַאֲפֶה, סִפְלוֹן הַקָּפֶה, גְּבָרִים גַּם נָשִׁים (זֶה יָפֶה!) הַבּוֹלְעִים בִּשְׁקִיקָה מִפִּי חַרִיבִּי נִסִּים, שַׁמַּשׁ בֵּית הַתְּפִלָּה שֶׁל פָּלָאגִ'י, שֶׁדָּר בִּמְחִיצָתֵנוּ – שַׁבְרִירֵי מִדְרָשִׁים וּפֵרוּרֵי אֲגָדָה. לְעִתִּים, אֵינִי יָכוֹל שֶׁלֹּא לְהַסְכִּים שֶׁאֲנִי פָּרִיט מִתְפּוֹרֵר מִן הָאִימְפֶּרְיָה הָעוֹתְ'מָנִית, יָרוּם הוֹדָהּ, וּמְדַבֵּר עִם מֵתִים, יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר עִם חַבְרֵי קִבּוּצִי (וְעוֹד שֶׁל  הַשּׁוֹמֵר הַצָּעִיר, בַּעֲווֹנוֹת!) אֵלָיו הִשְׁלִיכוּנִי מִשְׁבְּרֵי יָם חֲצוּפִים וּמְפַרְפֵּר הַדָּג הַלָּכוּד בְּמֵי הָאַפְסַיִם. וּמִי יְגַל עָפָר מֵעֵינֶיךָ, מְשׁוֹרֵר, רִיבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָבִיא, עָלָיו הַשָּׁלוֹם וְהַבְּרָכָה, שֶׁאָמַרְתָּ, בְּחָכְמַת הַנִּסְתָּר, שֶׁהַלֵּב אֵינוֹ אֶלָּא אֶחַד, אוּלָם, הוֹגֶה דָּבָר וַהֲפָכִים; אֵיךְ יְדַעֲתָנִי, אָבִי, לִפְנַי וְלִפְנִים? 18.3.2003 קָקָדוּ אִם אָדָם אַתָּה וְאִם צִפּוֹר - הֶרֶס עַצְמִי יַצִּיעַ עַצְמוֹ כְּמוֹצָא בִּהְיוֹתְךָ חוֹמָה בְּתוֹךְ חוֹמוֹת. וְאֵיךְ אוּכַל לִמְחוֹת אֶת זֶכֶר הַקָּקָדוּ הַלָּבָן בְּגַן הַחַיּוֹת, כְּלוֹמַר, לָבָן הָיָה בִּמְקוֹרוֹ, בְּיַעַר טְרוֹפִּי יָרֹק  עַד, שֶׁבָּדָה מִלִּבּוֹ, טְרוּף עֶרְגָּה לִמְכוֹרָה מַסְגִּירָה אֶת בָּנֶיהָ. אַךְ כָּלוּא בִּכְלוּבוֹ בְּמוֹ-מְקוֹרוֹ אֶת נוֹצוֹת חָזֵהוּ עוֹקֵר קוֹדֵר, וָרֹד-נֶעְכָּר, דּוֹחֶה לְמַרְאֶה… אֱמֶת, יֵשׁ נָשִׁים שֶׁאַהֲבָתָן מְשַׁחְרֶרֶת, וַאֲנָשִׁים, שֶׁכָּמוֹהֶם כַּדְּלָתוֹת הַנִּפְקָחוֹת, אִם אָדָם אַתָּה וְאִם צִפּוֹר. 30.7.2003 רכבל להר בְּהֶתְקֵף אֶחַד שֶׁל חָזוֹן גְּדוּלָה, בְּפֶרֶץ מַרְשִׁים שֶׁל נַעֲלֶה וְנוּכַל - נִמְתַּח רַכֶּבֶל מִקָּרָקָס הָעִיר לָהָר. בֵּית מָלוֹן נִצָּב עוֹד עַל עָמְדוֹ שַׁחַץ מִגְדָלוֹר בִּקְצֶה צוּק רָם. אַתָּה מְטַפֵּס עַל הָר אָוִילָה  הַיָּרוֹק, נִתְקָל עַל קַרְקַע יַעַר הָהָר בְּכֶּבֶל פְּלָדָה – עֵד אִלֵּם לְבֹּשֶׁת מַפֹּלֶת. יָכוֹלְנִי עֲדַיִן לִשְׁמֹעַ לְצִחְקוּקֵי בְּהָלָה שֶׁל נַעֲרוֹת מִתְנַדְנְדוֹת בֵּין שָׁמַיִם קָרִבִּיִּים לְיַעַר טְרוֹפִּי דָּשֵׁן מִתַּחַת לְחַצָאִיּוֹת רוֹטֶטֶת הֶמְיַת מִינִיּוּתָן שֶׁל מּוּלָטִיּוֹת. לֹא הִמְצִיאוּ עֲדַיִן זִקְפַת תָּמִיד, וְאַף עֲטָרָה לֹא תָּשׁוּב לְיָשְׁנָהּ: לֹא שָׁבוּ לִמְתֹּחַ כֶּבֶל כְּבַיָּמִים בָּם הִמְרִיאוּ אוֹהֲבִים לַמָּלוֹן נָפַל הַנּוֹפֵל. לֹא יָשׁוּב לְקַדְמוּתו.ֹ כְּלוּם  תִּתְגַּבֵּר פְּלָדָה גְּמִישָׁה עַל חֲלוּדת זְמָן מַשְׁפִּיל כָּל רָם? 24.1.05 Deli mart חֹדֶשׁ בְּגִיל הַמַּעֲבָר, שֶׁתָּדִיר יְשַׁנֶּה אֶת טַעְמוֹ: פָּחוֹת סוֹפָם שֶׁל סַגְרִיר וָחֹרֶף, הַרְבֵּה יוֹתֵר הַבְטָחוֹת. חֹדֶשׁ יְפֵהפֶה אַתָּה כָּמוֹךָ כָּאֲהַבָה צוּף וְלֹא מְעַט כְּאֵב לֵב הֲפַכְפַּךְ אַתָּה מֵעִיר. לְרֶגַע כִּבְתַרְגִּיל עוֹצֵם עֵינַי: שָׁם בַּגִּבְעָה תַּבִּיט בְּלֹא-עוֹלָם בְּמוֹ עֵינֶיךָ, שֶׁלֹּא יִהְיוּ אִתְּךָ – וּפֶתַע אֲנִי פּוֹקְחָן פֹּה לִרְוָחָה מִסְתַּנְוֵר מִכָּל הֶהָדָר נוֹרָא תַּחַת אַלְמֹגַן פּוֹרֵחַ פְּרָאִי שַׁלְהָבִיּוֹת שֶׁל אֹדֶם חוּשָׁנִי וְתָמִיד אָצָה לְנַסּוֹת כֹּחַ לֵב רוֹטֵט עַד גְּדוֹתָיו וּמִתְפָּעֵם תְּזָזִית מָעּוֹף צוּפִית טוּרְקִיז שָׁחֹר תָּכֹל טָהוֹר וְאַף כּוֹסֵף מְעָנָף לְעָנָף בְּגִנָּתִי תְּעוֹפֵף: מִי יָכוֹל אָדִישׁ כָּאן לְהִשָּׁאֵר מוּל פְּאֵר שָׂם לְלַעַג מַהֲרָג'וֹת הוֹדוּ כּוֹלֵל סֻלְטָנִים סַסְגֹונִים? רֹב יִפְעָה לְעֵת גְּמִיעַת הַקָּפֶה הַתּוּרְכִּי בְּהִתְמַכְּרוּת שַׁחֲרִית בְּצֵל אִילָן אִישׁ מֻכֵּה חֳרָפִים רָעִים לְהַחֲרִיד, אוּלָם, הַשֶּׁבַח לְאֵל מַכֵּה וּמַחֲלִים גֶּבֶר חוֹלֵה אַהֲבוֹת מְטֹרָפוֹת לְהַפְלִיא, אַף יָפוֹת עַד שֶׁקָּטֵן לִבּוֹ מִלְּהָכִיל. פורים,  25 מרץ 2005 מי לא בגד בנו? מָה וּמִי לֹא בָגַד בִּי וּבְדוֹרִי? דַּת, מַסֹרֶת, עַמִּים, תְּנוּעוֹת. מִי וּמָה לֹא כִּזֵּב וּמְכָרָנוּ בִּמְחִיר נַעֲלַיִם בָּלוֹת? בְּנֵי הָעָמִים וּבְנֵי עַמֵּנוּ -   חוֹרְשִׁים חָרְשׁוּ עַל גַּבֵּנוּ. בְּטֶרֶם הִפְקַרְנוּ אָנוּ אוֹתוֹ - אַף הָאֱלֹהִים הִפְקִירָנוּ. מָה הַפֶּלֶא שֶׁאָחִי הַבְּכוֹר מִיַּד לְאַחַר הַבַּר-מִצְוָה (בַּעֲלוֹתוֹ בַּ"עֲלִיַּת הַנֹּעַר") שָׂקִית  טָלִית וּתְפִלִין יַחַד עִם סִדּוּר אִישִׁי - טֶרֶם עֹגֶן תָּרִים סְפִינָתוֹ שֶׁתַּפְלִיג לְחֵיפָה   -מִמְּרוֹם סִפּוּן, מִבְּלִי שֶּׁתִּרְעַד יָדוֹ, הִפִּיל, כָּכָה סְתָם, לַיָּם?! וּמֵהַיּוֹם הָרִאשׁוֹן, לַמְרוֹת הֱיוֹתִי בֵּן עֶשֶׂר בַּעֲלוֹתֵנוּ – לְהִתְפַּלֵּל חָדַלְתִּי מֵאָז: כְּגוּרֵי חַיָּה בְּחוּשִׁים חַדִּים הִכַּרְנוּ חִישׁ אֶת הָרֵיחַ הָרָע, ועַל נַפְשֵׁנוּ נָסְנוּ מֵאֲנָשֵׁינוּ - עִם מוֹת עוֹלָם הָאָבוֹת. וְיַחַד עִם כָּל מִי שֶׁהִפְקִיר אֶת דּוֹרִי בַּמִּדְבָּר לַחוֹלוֹת, בְּדִין יוּקַע הָאֵל אֶל הַקִּיר. וּבַל יָעֵז אִישׁ לְהָאֲשִׁימֵנוּ – בָּנוּ בָּגְדוּ, לֹא אָנוּ בָּגַדְנוּ. 01 אפריל 2005 מקרה בנלי נִשְּׂאוּ וְהִתְגַּרְשׁוּ, נִסּוּ שֵׁנִית וְשׁוּב הִתְגַּרְשׁוּ. לֹא בְּחָפְזָה וּבְקַלּוּת דַעַת נָהֲגוּ. אַדְרַבָּה, הִגְזִימוּ לֶהֱאָבֵק בְּקוֹלָר מִתְהַדֵּק: נִסְיוֹנוֹת, דֶּרֶךְ מַעְקָשִׁים, מָה לֹא עָבַר עַל רָאשָׁם? אֲבָל, מִבְּלִי שֶׁיִּתְּנוּ דַּעְתָם דָּגִים בְּיַבֶּשֶׁת חֲרֵבָה עָבְרָה בַּחֲרוּתָם גַּם בַּגְרוּתָם. מְעַט מִדַּי נוֹתַר. לֶקַח לוֹמְדִים הַשְּׁנַיִם, אוּלָם, הֵיכָן חַיִּים חֲדָשִׁים שֶׁאוֹתָם יְמַצּוּ בְּחָכְמָה וָטַעַם? אַף אֲנִי, יְדִידַי, צוֹחֵק הָיִיתִי מְלוֹא פִי מִתַּעֲלוּלֵי שׁוֹטֶה הַכְּפָר - אִלְמָלֵא הָיָה בְּנִי. 2.4.2005 אין הוכחות שחייתי זֶה מְאַיֵּם לְסַכֵּם בְּאַחַת, זֹאת שָׂמָה הַכֹּל לְאַל: עַל מָה מָוֶת וּמְהוּמָה בִּלְהוֹרִיד יָד מִתְעָרְבִים עָלַי? בְּלִיל מַהֲלוּמוֹת מִתְחַכְּמוֹת, מִתַּמְּמוֹת, תָּמִיד מְהַמְמוֹת בְּהַתְמָדָה מְעוֹרֶרֶת חֶמְלָה שָׁנָה אַחַר שָׁנָה נִסִּיתִי וְלֹא עָלָה בְּיָדִי, לַמְרוֹת מַאֲמָצַי, סֵדֶר לְכְפּוֹת עַל יוֹם. וּמֶה עָשִׂיתִי, אִם כֵּן, בְּחַיַּי? כֹּה גַּם כֹּה שׁוֹטַטְתִּי שָׁם אַף פֹּה הִתְמַהְמַהְתִּי. קָשֶׁה לִזְכֹּר מָה רָצִיתִי. עַכְשָׁו בְּגִילִי הַמִּצְטַבֵּר וְכָךְ בִּזְמָנִי הַמִּתְפַּזֵּר חוֹל בֵּין אֶצְבְּעוֹת יָדַי  (תָּמִיד הָיִיתִי בַּנֶּכַר) אֵינִי יָכוֹל אֲפִלּוּ לְהוֹכִיחַ שֶׁחָיִיתִי. אֵין הוֹכָחוֹת. 22.5.05 צבר רענן גַּם כַּחֲלוֹף מַחֲצִית הַמֵּאָה וְיוֹתֵר צְרוּבִים בְּזִכְרוֹנִי רֹאשׁ מְתֻלְתָּל, פָּנִים מְנֻמָּשׁוֹת, עֵינָיו הַמִּתְנַשְּׂאוֹת: "אֵיךְ זֶה שֶׁאֲנִי צַבָּר, לֹא עוֹלֶה כָּמוֹךָ, וְאַתָּה יוֹדֵעַ עִבְרִית יוֹתֵר מִמֶּנִי?" הִפְתִּיעַ רַעֲנָן, צַבָּר יָחִיד לִרְפוּאָה. חָמוֹר אֲפַרְפָּר שֶׁאֲדוֹנָיו הָעֲרָבִים נְטָשׁוּהוּ הֶפְקֶר רָעָה לְיַד הַגָּדֵר: "גַּם הוּא, כָּמוֹךָ, נוֹלַד פֹּה!" עָנִיתִי טִינָה בְּעוֹד אֶצְבָּעִי תּוֹפֶפֶת עַל רָקָה: "רַעֲנָן! הַכֹּל תָּלוּי בְּטִיב הַמִּלּוּי!" הַיֶּלֶד רְפוּי הַשְּׁרִירִים אַךְ גִּבּוֹר-בְּמִלִּים שֶׁהָיִיתִי לְפָנִים, יַלְדוּת סִמָּן לַבָּאוֹת, נִבְצַר אָז לִרְאוֹת שֶׁהָיוּ וְיִהְיוּ שָׂפוֹת אֲחֵרוֹת. חֲמִשִּׁים וְאַחַת, אוּלַי שְׁתַיִם, הַשָּׁנָה בְּבֵית הַסֵּפֶר שֶׁל זֶרֶם הָעוֹבְדִים, יֻעַד לְיַלְדֵי עוֹלִים טְעוּנֵי קִפּוּחַ בִּפְאַת סָרָפֶנְד-אַל-חָרַאבּ. יְלִידֵי הַמָּקוֹם לָמְדוּ בְּנֵס צִיּוֹנָה, בַּמּוֹשָׁבָה, הַרְחֵק מֵאִתָּנוּ, כַּמּוּבָן. 5.7.05 אבי בא בחלום לתקן לי חלון כְּלוּם לא מֻגְזֶמֶת דַּאֲגָתוֹ לָבוֹא לְפֹה בְּעִנְיָן כֹּה זָנִיחַ כַּהֲשָׁבַת גְּרוּטָאַת חַלוֹן לְתוֹשַׁבְתָהּ? נְקִישׁוֹת מְהֻסָּסוֹת כְּשֶׁל נַקָּר תָּר אַחַר תּוֹלַעַת מָשְׁכוּ אֶת תְּשׂוּמַת לִבֵּנוּ. לֹא הָיִיתִי לְבָד בַּחֲלוֹם. הָיְתָה מִישֶׁהִי לֹא מֻכֶּרֶת. כָּכָה הָיוּ גַּם הַקּוֹדְמוֹת. כְּשֶׁקֵרָבְתִּי פָּנַי לָרֶשֶת הֻפְתַּעְתִּי. זֶה אַבָּא מְטַקְטֵק לְהַחֲזִיר לְתוֹשַׁבְתָּהּ מִסְגֶּרֶת שֶׁבָּלְתָּה. רַק בְּפָנָיו זְרוּעֵי הַזִּיפִים וּבְצַוָּארוֹ הַשָּׁזוּף מִשְּׁנוֹת עֲבוֹדָתוֹ בַּבִּנְיָן הִצְלַחְתִּי לְהַבְחִין: מַפְלִיא! כָּמוֹהוּ כְּפִי שֶׁצִּלַּמְתִּיו בִּשְׁנוֹת הַשִּׁשִּׁים כְּשֶׁצָבַע תְּרִיס יָשָׁן שָׁעוּן לְקִיר בְּלוֹקוֹן בַּמּוֹשָׁבָה. כְּמוֹ לֹא נָקְפוּ אַרְבָּעִים שָׁנָה, תְּרֵיסָר מֵאָז מוֹתוֹ. מַדְהִים עַד כַּמָּה קָשָׁה וְעִקֶּשֶׁת אֲבָהוּתוֹ: לָמָה מַטְרִיחַ אֶת עַצְמוֹ לָבוֹא עִם רֶדֶת חֲשֵׁכָה לְבֵית בְּנוֹ הַמִּזְדַּקֵּן בְּלֵית בְּרֵרָה לְבָד וּלְאִטּוֹ? 16.7.05 שיירה להר יֵשׁ הַשּׁוֹלֵחַ אֶת הַשּׁוֹסִים: רוּחַ סוֹרֶרֶת, קֶשֶׁב נוֹדֵד, חֹסֶר מְסִירוּת וּמִשְׁמַעַת - תַּכְלִית חוֹלָה לְשָׁרֵת. עִם הַנֶּאֱצָלוֹת בַּכְּמִיהוֹת שׁוּב יוֹצֵאת שַׁיָּרָה לָהָר עַל כִּבְשַׂת רָש חֶסֶד לְבַקֵּשׁ. עֲמָלֵק עָלוּם אוֹרֵב וְהַכֹּל לְאָבָק כּוֹתֵשׁ. עָיְפָה הַנֶּפֶשׁ מֵהַכֶּשֶׁל: רוֹדָן נֶחֱרָץ מִנְּבָכַי רוֹצֶה אוֹתִי  יְלִיד בַּיִת, אוֹבֵד דֶּרֶךְ. דַּרְכֵי שָׁלוֹם לֹא הוֹעִילוּ, בְּלֹא מִלְחָמָה זֶה לֹא יֵלֵךְ. וְשֶׁבַע תֵּצֵא שַׁיָּרָה לָהָר עִם הַנֶּאֱצָלוֹת בַּכְּמִיהוֹת. 22.12.97 טורקמדה, אחי מֵעֹדֶף דְּבֵקוּת - סוֹטָה הָאָהֲבָה! רָאִיתִי בַּקָּתֶדְרָלָה צֵל בַּרְדַּס אֹפֶל גְּלִימַתְךָ הַמִּתְחַבֶּטֶת, וּבֵין קַשְׁתּוֹת שֶׂגוֹבְיָה אֵלֶּה, קוֹדְרוֹת לְמַעֲצֵבָה. רוֹדֵף רַפְרַף אוֹר, נֶפֶשׁ אֵשׁ שֶׁבִּי, יְהוּדִי כּוֹפֵר-עַד-חִידָה. וְנִמְשָׁךְ אַתָּה, נוֹרָא מִכָּל יֶצֶר, לְצָרֵף גּוּפִי בְּפֻלְסִין דְּנוּרָא. מִי יֵדַע רְעַב נַפְשְׁךָ, תַּלְיָן מִתְיַסֵּר, הַסִּטְרָא  הָאַחֵר שֶׁלִּי - כְּאָחִיךָ, הַקָּרְבָּן? נוֹצֵר רַגְלִי מִנְּפוֹל, אוֹרֵב לִמְעִידָה קַלָּה. כְּלוּם יֵשׁ אֵלַי נוֹתֵן לֵב - פָּלִיט בְּדַל שֵׁבֶט מִתְבּוֹלֵל-אוֹבֵד בָּאַסְפַלְט הַמַּר שֶׁל עָרִים חַסְרוֹת חֶסֶד אֱלֹהַּ - יְהִי יְהוּדִי, יְהִי נוֹצְרִי, יְהִי בִּכְלָל! 5.10.1987 שפת אם מתה יֵשׁ אֵעוֹר נִמְהָר  לָלֶכֶת לֹא אֵדַע נַפְשִׁי כְּשֶׁאֲנִי הוֹגֶה זִכָּרוֹן מְלַמְלֵם עַצְמוֹ לְעַצְמִי הֲלוֹא מֵתִים הוֹלְכִים דּוֹבְרִים מֵתִים לָלֶכֶת לְעִתִּים כָּל אֵימַת שֶׁלִּי הַזְּמָן הֵן עוֹשֶׂה מַעֲשָׂיו אֵלֶּה טוֹבִים וְהַלָּלוּ מְגֻּנִּים יֵשׁ אֲשֶׁר גּוֹאִים וְצָפִים זֶה חֲלַל בְּאֵרִי נְטָשְׁנוּהָ חוֹלֶמֶת מֵי תְּהוֹם עוֹלִים מִמֶּנָּה דִּמְמַת הֲבָרוֹת עַל-מִלֵאת שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים: דֶּמַאנְיָנִיקָה...דֶּמַאדְרוּגָדָה...סַבּאלְלָה*. לוֹמַר בְּשְׂפַת מָקוֹר הָיְתָה אַחֲרִית לַיְלָה בְּטֶרֶם תָּקוּם אַיֶּלֶת הַשַׁחַר עֲקֶרֶת הַבַּיִת הִנֵּה שִׁפְעַת שְׂעַר אִמִּי הצְּעִירָה בְּנָפְלוֹ הִיא מְחַיֶּכֶת תּוֹךְ שְׁנָתָהּ נָשִׁית כַּבְּאֵרוֹת אוֹ עֵת חוֹפְנוֹת כַּפּוֹת יָדֶיהָ שֶׁל וִידָה סָבָתִי עֶדְנַת עוֹר שֶׁקֶף רֹךְ אִמָּהוֹת עוֹד גָּזוּז רֹאשִׁי  קַר קֵרֵחַ יֶלֶד-תַּלְמוּד-תּוֹרָה נִפְחָד בּוֹהֶה טִירוֹן אֲשֶׁר מַזְקִין הוֹלֵךְ לְעַצְמוֹ שׁוֹמֵעַ מַיִם שׁוֹמֵעַ מֵתִים בְּלַחֲשָׁם שׁוֹמֵעַ לְעַצְמוֹ אוֹמֶרֶת מַה בְּאֵרוֹ שֶׁיָּבְשָׁה נֵעוֹר שׁוּב נִמְהָר לָלֶכֶת לֹא יֵדַע נַפְשׁוֹ * לאדינו: "בבוקר, עם שחר, השכם" 3.12.1987 "בין לשונות לזהויות"                 "אֲנִי, אֲנִי  עַתָּה, אֲנִי כָּאן. הִתְעוֹרְרוּת, מַהוּת, הֱיוֹת. שׁוּב אוֹתָהּ  הִתְכַּוְנְנוּת מֻפְלָאָה."                חוֹרְחֶה גִּילְיֶן נולדתי באיזמיר שבתורכיה ב-1939, שנה שלקראת סופה פרצה מלחמת העולם השנייה.  הג'וּדְרִיָּה, כלומר, הרובע היהודי העתיק, דובר הלדינו, היה בחזקת שבר כלי מימי-הביניים, שרוי בדלות ובניוון חומרי, לשוני ותרבותי. האימפריה העות'מאנית הזדהתה כחיל החלוץ של האיסלאם אל מול אירופה הכופרת, ורק לעת בלותה והתפרקותה התוודעה ללאומיות האירופית ולרעיון מדינת הלאום. רעיון זה נהפך חיש מהר לאחד הגורמים המרכזיים בגסיסתם המתמשכת של כל המיעוטים באזורנו. היחס למיעוטים באימפריה העות'מאנית שהיה פטרנליסטי וסובלני למדי הידרדר והלך. בראשית המאה העשרים ובעשורים הראשונים של הרפובליקה התורכית החמיר מצב המיעוטים עוד יותר. עד למפלת חילות הנאצים בסטלינגרד, מה שמכונה "הניטרליזם התורכי" היה למעשה, פרו-גרמני ולפיכך גם אנטישמי במובהק (אמנם יחסית לתופת באירופה של אותן שנים, הייתה תורכיה בחזקת נווה-מדבר). זיכרון ראשון: פחד מוחשי ומתעבה פחד מוחשי ומתעבה מפני שחיטה קרבה והולכת של יהודי איזמיר הוא אולי הראשון בזיכרונותי. אני בין רגלי אמי ושנינו, ואולי איזו דודה אתנו, בכרכרת סוכך פתוחה נוסעים בכיוון שפת הים. נערים וילדים תורכים משני צדי הדרך מסמנים לנו בהעברת אצבע על צווארם, מקהלה מכאן ומכאן: "עוד יומיים-שלושה. זה מה שנעשה לכם!!". מפלת הגרמנים גרמה לתורכים להתקרב לבעלות הברית, ומצב היהודים הוקל קמעה. בשנים 1949-1946, שלוש  שנותי הראשונות ב"תלמוד תורה" היהודי, היה מאוד לא נעים ואפילו מסוכן לדבר בכל שפה שאינה תורכית. בישראל תרגמתי לעברית כמה דברים מן התורכית החדשה והעתיקה. ידיעת הערבית שקניתי לי בראשית שנות השישים באוניברסיטה העברית בירושלים סייעה לי הרבה בתרגומים האלה. יחסי הדו-ערכי לתורכית מתבטא בדחייה העזה שאני חש בנסותי לדבר בשפה זו ובפעמים המעטות שנקלעתי לאיסטנבול בחרתי לדבר... אנגלית. שנות שירותי הצבאי בין 1958 ל-1993, סדיר ומילואים, כללו, כידוע, יותר ממלחמה אחת. אין לי מעשי גבורה כלשהם לספר עליהם. גם כאשר הייתי במקום שרחש פעילות עוינת כמו ירושלים של 1967 או ליד התעלה ב- 1973 היה לי "מזל של כלב". תמיד הייתה "הפעילות" בגזרה אחרת, ברחוב אחר. מעולם לא הצטרכתי לירות אפילו ירייה אחת, להוציא אימונים ומטווחים. חשוב מזה – מעולם לא נורתה אלי ישירות יריית אויב. פעמיים-שלוש היו פליטות כדורים בקרבתי ופעם גם פגז מרגמה שצנח לפני הג'יפ שלנו ליד הורקניה, אבל היתה זו "אש ידידותית" של כוחותינו. היו עתות חרדה ליד חומת ירושלים או שמועות לא בדוקות על הנחתת קומנדו מצרי בקרבתנו, זה הדאיג ומרט עצבים, אבל פחד או שנאה כלפי חיילי האויב לא חשתי. לעומת זאת זכור לי פחד מיוחד מפני התורכים. יהודי תורכיה פחדו פחד מוות מהתורכים, ואיני מאמין שפחד זה נעלם גם כיום. נדרשו לחלוף כארבעים שנה מאז עלייתי וזמן רב לאחר שהתנחלו הישראלים בקזינו באנטליה ובשאר שכיות חמדה תורכיות – עד שאזרתי עוז לחזור לשם כתייר. אני מתאר לי שזה סוג פחד שאזרח מדינה חופשית לא יבין. רק מיעוטים חלשים ובזויים מפנימים אותו עד שהוא נהפך למה שמכונה באנגלית visceral, כלומר אחוז בקרביים. חלק מהמערכת הביולוגית. מאליו יובן ש"תורכי" מעולם לא הייתי, וגם לא עלה על דעת התורכים-המוסלמים לזהותני ככזה. תואר מפוקפק זה דבק בנו מיד עם הגיענו ארצה בעלייה ההמונית של 1950-1949 הדבר נעשה לא רק כדי להבחין בינינו לאחרים אלא בעיקר  כדי להרחיקנו לשוליים ולהדיר אותנו ממעגלי חייהן וממקורות עוצמתן של האֶליתות שהיו במשך עשורים על טוהרת המוצא ה"אירופי" פחות או יותר. מהלדינו לעברית, מהציור לשירה איני נסחף בפולחן עצמי עד שאייחס לילד בן העשר-אחת-עשרה שהייתי ב"בית העולים באר יעקב" חשיבה אידיאית או פטריוטית. רחוק מזה. אולם אין ספק שפעלתי אינסטיקטיבית כאשר "אימצתי" את העברית לשפת-אם ואילו הלדינו תסתפק אצלי בתואר הצנוע של "הלשון הראשונה שדיברתי בה". אנו ילדי המהגרים, היינו הראשונים להתרחק מאבותינו. ואכן, הלדינו היתה באותה העת מצבור קליפות יבשות של עולם בלה מזוקן, העולם ההיספאני-עות'מאני של הג'ודרייה ההיסטורית. זה שנים רבות אני מזדהה, לא בלי מועקה נלווית, כ"משורר ישראלי המתבטא בעברית" ומוסיף: "ממוצא יהודי-ספרדי". משהו בדומה לאליאס קנטי, שאני מעריצו, שהוא סופר גרמני, לטוב ולמוטב, ויש להוסיף -  "ממוצא יהודי ספרדי". הייתי בכיתה י"א (1957-1956) של הגימנסיה הריאלית בראשון-לציון כאשר העבירו בכיתה שאלון למילוי. היתה בו שאלה ברוח "מה תרצה לעשות כשתגדל?".  רשמתי "סופר" ועל השאלה העוקבת – "מדוע?" רשמתי מניה-וביה: "כי חיים רק פעם אחת".  כנראה הושפעתי מראיונות בעיתונות עם המחזאי יוג'ין אוניל שביקר באותם ימים בישראל. מכל מקום, היתה כאן מעין פליטת קולמוס פרוידיאנית מתמיהה, שכן בתיכון ואפילו בשרותי הצבאי הסדיר (1960-1958) "רציתי להיות צייר". אפילו קשקשתי כמה אקוורלים וקולאז'ים, רישומים של מתלמד. רק לאחר פרסום ספר השירה השני שלי (במראות הצובאות, הקיבוץ המאוחד, 1976, הודיתי בנמיכות קול שאני "משורר". המילה היתה גבוהה ונישאה משיוכל סתם אחד כמוני, יוצא "שכונת בלוקונים" בנס ציונה, "לשאת אותה לשווא" על דל שפתיו. במעט הפנייה מקצועית ועידוד, שהיו רחוקים מאוד מהישג ידי בראשית שנות השישים, יכולתי להיות היום פרופסור באחת מאוניברסיטאות הארץ, בחוגים כמו מחשבת ישראל או היסטוריה יהודית, עוסק קרוב לוודאי בחקר יהדות האימפריה העות'מאנית, לשונותיה ותרבותה. אבל סטיתי מכיוון זה בשל שתי סיבות, הראשונה שלילית והשנייה חיובית. את התואר הראשון  (1964-1960) עשיתי במה שהיה אז "המכון ללימודי אסיה ואפריקה" באוניברסיטה העברית בירושלים  ("כשהייתי צעיר ובלתי אחראי למעשי" כפי שאני נוהג להוסיף). הדבר היה בשבילי בחזקת "טעות גורלית" שהובילה אותי למבוי סתום כמו הוראת הערבית בתיכון. למרות שהגשתי תלמידים לבגרות בשפה זו – לא נמצא בספרייתי היום אף לא ספר אחד בערבית. לפני כעשרים שנה השלכתי את כולם לפח. כשעשיתי מאזן מה נתנה לי, כאינטלקטואל וכאמן, הערבית שכה הרבה השקעתי בה, לעומת הצרפתית ובעיקר הספרדית שרכשתין כלאחר יד, והן פתחו לי עולמות – התשובה היתה:  "מעט שבמעט, יותר נזק מתועלת" איני מדבר בשם איש זולתי, זה ברור, וצר לי, אבל, להיות "נכון פוליטית", אינה מן הבולטות בשאיפות חיי. הסיבה החיובית יותר להתרחקותי מהאוניברסיטאות היא החלטה שאני גאה עליה עד היום: אני זוכר ברור, הייתי מובטל בירושלים בסיום לימודי ה-ב.א. ומתבטל איכשהו בשולי שוליה הרחוקים של הבוהמה הירושלמית, כשיום אחד נעצרתי ברחוב כדי להחליט בין שתי אופציות חיים: "בין הסיכוי להיות פרופסור, ואפילו מצליח, לסיכוי להיות משורר, ואפילו מזדנב – אני בוחר באחרון, יהיה מה שיהיה!" והאמת, היה קשה והמחיר, גם כיום, אולי עודו יקר וכואב, אולם, לא טעיתי, עודי ניצב איתן מאחורי החלטתי. חוג סטודנטים בירושלים... והמטוס האחרון לפריז האמת היא שהתשוקה לשוב לציור תלווה אותי כל חיי וכתיבתי השירית היא המשך ותחליף לציור או למוזיקה שאליהם לא הגעתי מעולם. קשה לי לבדות משהו וזאת אולי הסיבה לכך שלא שבתי לכתוב רומן וכתיבת פרוזה חומקת ממני בהצלחה מזה שנים רבות. את "המודלים" אני נוטל מהמציאות, כך למשל, אם בשירי "כובסת בצל אילן" כתוב שלגברים "מצנפות בצבע ים לראשם" – אין כאן לא שרירות ולא בדיון. הביטוי "צבע ים", Deniz rengi, פשוט מופיע בפרמאן הסולטני, בצו הקיסרי, הקובע את צבע כיסוי הראש ליהודים. איני ממציא דבר, אני פשוט מוצא ומשבץ. מה שהציירים מכנים Objets trouves. איך להסביר בכל זאת את "מעתק הפסים" מהציור לשירה? על ציורי חתמתי באותיות לטיניות. הציור איפשר לי לא להיות יהודי דווקא אלא סתם אדם. יש מישהו שהתשוקה הזאת זרה לו?  ואילו השירה העברית תמיד תסבך אותי עד צוואר בבעיותיהם הטרחניות להחריד של בני עמנו. אבל כאילו "אנוס על פי הדיבר" מצאתי עצמי, באמצע שנות השישים, מעביר את מרכז הכובד שלי אל המילים ואל הכתיבה – וזאת כדי ליטול חלק פעיל יותר במאבק הקשה וכפוי הטובה על הזהות הישראלית בין מזרח למערב, משהו שבלשון וולגרית ולא נקייה מרשעות מכונה עדיין במקומותינו "הבעיה העדתית". נער הייתי וגם זקנתי וטרם פגשתי את המלומד שיסביר לי מה עשה את יוצאי איזמיר האומללה ל"עדה" ואת יוצאי בויבריק ויהופיץ האומללות עוד יותר – ל... ישראלים, בלא כל חטוטרת עדתית על גבם. מילים אינן תמימות. הן יכולות להיות מרושעות, בעיקר בשעה כשהן נחוצות ומועילות למישהו. למרות שהנגיעה ב"בעיה העדתית" כמוה כנגיעה בערמת אשפה, כלומר, מאיפה שלא תיגע בה – אתה מזדהם... אסתפק בשורות אחדות על זהות ואמביוולנטיות, הקשורות לכותרת אחרית דבר זו. בשנות השישים והשבעים כתבתי לא מעט שירים ומעט פובליציסטיקה על סוגיה זאת, בעוד ששירי שנות השמונים והלאה, נדדו, לשמחתי, למחוזות מרניני לב יותר. בשנים 1963-1962 הייתי בין מקימי "חוג הסטודנטים למיזוג גלויות" בשיכון הסטודנטים בקרית שמואל, ירושלים. זה היה למעשה מועדון ויכוחים ובירורים לסטודנטים שרובם המכריע היו "ניצולי מעברות", אשר בדי עמל  הגיעו לאוניברסיטה, ולרובם אפסו הכוחות עם ה-ב.א. והם לא המשיכו ל-מ.א. כוונת החוג היתה לנסות להבין מה גרעין האמת בבליל הדמגוגיה, מרושעת יותר מאשר נבערת מדעת, שבאותן שנים לא היה אתר פנוי ממנה. החוג התפזר כעבור שנה, עם התפזרות מקבלי ה-ב.א. מדוע אין החוג ידוע? גם זה לא מקרה. משתתפיו לא היו "נציגים אמיתיים של שכבות המצוקה" אליבא דאנשי השמאל והממסד. אוצר המלים שלהם עלה על מאתיים מילה וזה לא התאים להגדרת "ספרדי שורשי" כפי שהשלטונות והתקשורת אהבו. חברי החוג ניסו לעניין את העיתונות, שלחו תזכירים, אבל, למזלם הרע, הם היו צעירים שוחרי דעת, מנומסים, אנשי ספר, וסלדו מאלימות מילולית וגופנית. לא היה להם כל סיכוי להישמע. האטימות היתה כבדה מנשוא. אני זוכר שבאחד מכינוסי החוג אמרתי, בלשון מתלוצצת: "עלינו לחולל את המהפך החברתי-פוליטי ולהעלות את הספרדים לשלטון – ואז לקחת את המטוס האחרון ולברוח לפריז!"  נזכרתי בעצב גדול בדברי אלה כאשר ב- 1998, כמו בהתגשמות של נבואה שחורה, ציפיתי למטוס שייקחני לקרקס, וונצואלה, לחברתי מריבל אספינוזה.  הייתי שם שנתיים, בסך הכול. בעגה הקיבוצית מכנים זאת "חופשה חברתית", אבל כוונתי היתה להניח הכול מאחורי כמו נציב מלח ולא לשוב לישראל. "מחיר מלא שילמנו" ככותרת אחד משירי, וזה לא בדיוק עזר - ומה עוד תבקשי מאתנו מכורה?! מה, לכל הרוחות, תבקשי עוד?! בחיפוש אחר אבות רוחניים על מנת להכיר משהו מתרבות העולם וספרותו – לאחר העברית נחלצה האנגלית לעזרתי. נהגתי לקרוא הרבה וצברתי אוצר מילים מרשים בשפה זו, אולם, מעולם לא הגעתי עמה ליחסים אינטימיים. ואיך יכולתי לחוש את עצמי נוח וחופשי? ב- 1960, בסיום שרות החובה, הגעתי לאוניברסיטה בירושלים. מגעי הראשון עם הקסטילינית, שאותה שמעתי מפי תיירים, עורר בי דחייה עזה: "אלוהים אדירים, אלה הרסו לשפה שלנו את הצורה..." אלא שעד מהרה התמלאתי סקרנות ורצון הולך וגובר להכיר את "הספרדית של הגויים". "סונגורו קוסונגו" של ניקולא גִיליין, המשורר הקובני בן התערובת, היה הספר הראשון שקראתי בשפה זו. עד היום אני מכיר על-פה שורות שיר כמו: "אם אעבוד – יהרגוני, ואם לא אעבוד – גם כן יהרגוני..." או שורה כמו: "ויש לנו כאן אנשים/ עם תארים מקסטילייה/ וקרובי משפחה בבונגו..." שורות-שיר כתובות במחציתו האחרת של כדור  הארץ, אולם, נוגעות בי אישית. ושוב, הניכור, הזרות, תערובת הזהויות של ניקולה גִילין שהזכירה לי את מבוך הזהויות המתפצלות שלי, כבגנו החידתי של בורחס החכם. כיוון שלא היו לי כל "אבות רוחניים" או מסורת לשונית ואמנותית לכתיבת שירה ראויה לשמה בלדינו חיפשתי "קרובי משפחה" בין המשוררים כותבי העברית של ספרד הימי-ביניימית , וכמובן, בין משוררי הספרות העברית החדשה, שרובם ככולם, לא היו, "ממוצא ספרדי או מזרחי". מאוחר יותר "גיליתי" את הספרות המדהימה של אמריקה הלטינית ושל שירת ספרד החדשה, בעיקר של "בני דור 1927". אני חייב הרבה להורציו קירוגה, לחוליו קורטאסאר, לבורחס (שלושתם ארגנטינאים), למאצ'אדו, לורקה, רפאל אלברטי וספרדים אחרים שהעניקו ומוסיפים להעניק לי שעות נחמה רבות בעולם החדש והאמיץ  שהוטלתי לתוכו. השירה היא, כמובן, מבנה אישיות ואורח חיים וחשיבה, ולא "עיסוק" גרידא. אבל א-פרופו הזדהות עם "מקצוע": למרות שעבדתי שנים לא מעטות כמורה (בעיקר בשנים 1970-1966 בטבריה, בכפר-סבא ובתל-אביב, ובשנים 1991-1990 כ"סופר-מורה", נמנעתי שיטתית מלומר: "אני מורה" והתפתלתי בניסוחים כמו: "לעת עתה אני מתפרנס מהוראה". משהו בתוכי סלד מהרעיון שתואר חשוד זה ידבק בי. סבלתי מתסכול הולך וגובר בעת ההוראה בתיכון, אולם נהניתי להורות מבוגרים באוניברסיטה הקתולית בקָרָקָס ונוצרו יחסי הוקרה וחברות עם הסטודנטים הלא-יהודים. ספרות לדינו מודרנית? לא פעם נתקלתי, בארץ ומחוצה לה, במי שמשתוקקים שאגדיר עצמי כ"משורר יהודי-ספרדי בן זמננו". אולם, מה אעשה שאין בנמצא חיה כזאת? תהיה זו צביעות שאתהדר בנוצות ציפור שאיננה אני. מאליו יובן, שאיני מאמין שאחרים, יהיו בישראל או בתפוצות, יכולים להיות כאלה באמת, בעולם שבו אין בנמצא אפילו ג'ודריה אחת ויחידה ואפילו לא משפחה אחת לרפואה המדברת לדינו כשפה חיה ונורמלית. יש הרבה אקזוטיקה בגרוש ובוקי-סריקי לתיירים ושוחרי נוסטלגיה, הפגנות זולות שתכליתן להרשים את הזר או את הנבער מדעת. אין לי כל בעיה להודות באמת כפי שאני מכירה: אין כיום בעולם שום קהילה שתרבות הלדינו חיה ומתפקדת בה. יש ריכוזי מהגרים מוכי נוסטלגיה ומשכילים ממוצא יהודי-ספרדי המעורים ומתפקדים בתרבויות ובלשונות אחרות. למי שבאמת מתעניין אומר כי פרוזה, דרמה ושירה מודרניות בלדינו, כפי שאני מבין מלים אלה, לא התקיימו, אינן קיימות ואיני רואה שום תנאים וסיבות לקיומן בעתיד. המציאות הרלבנטית היחידה שאני חי בה היתה והנה זו של מדינת ישראל, על כל המופלא שבה  ועל כל סיוטיה. למעלה משלושים שנה שירתי בצבא (שנתיים חובה, השאר מילואים) על מנת לגונן על קיומה הפיזי של ארץ יקרה, קשה ומכאיבה זו. איני מצטער על זה כלל ועיקר. בשביל בני דורי, להיות חייל יהודי, לעבוד שנים בחקלאות ובמטע קיבוצי ובה-בעת לכתוב שירה עברית היו (ואולי היום כבר אינן) תכליות מכובדות. עם כל רגשותיי האלגיים על עולם האתמול שחלף והרצאותיי בארץ ובעולם על הלדינו ומורשתה התרבותית, מעולם לא עלה בדעתי לכתוב ספרות בשפה זאת. ומה שאחרים, בארץ ובעולם, כותבים בשפה זאת, רחוק מאוד מלהיות כוס התה שלי, כמאמר  האנגלים. הכרתי מישהו שכינה זאת בחריפות קצרה וקולעת: "סופרים מזויפים לקהל מזויף". נפל בגורלי להיות "אחרון ילדי הג'ודרייה" כפי שנקרא הרומן היחיד שלי אנקת מדרגות (הקיבוץ המאוחד, 1980) בתרגומו לקסטילינית. הרומן הבנוי מבחינה חיצונית כ"רומן חניכה" העוקב אחר התפתחותי כילד עד לעלייה לישראל, נועד למעשה לענות על השאלה: מדוע ואיך תמה לגווע ה"ציביליזציה" של הג'ודרייה שלתוכה נולדתי. אנטומיה של מות קהילה, במלים אחרות. התשובות שקיבלתי, תוך כדי כתיבה, היו בעיקרן: קיפאון וניוון פנימי-יהודי, מדיניות סירוס המיעוטים והשפלתם בידי הממשלה התורכית. לאו דווקא ריסוס הדי-די-טי ב"סן-לוקס", לימים 'שער העלייה'.  אולם, הפרוזה השירית הכבדה שכתבתי כחיקוי או בהשראת העברית שיצר עמיחי בקובץ סיפוריו 'ברוח הנוראה הזאת' היתה בעוכרי הספר והוא "נקבר קבורת חמור" סמוך להיוולדו וסיים חייו במגרסת הנייר בחדרה. המימון לתרגומו ניתן אמנם על ידי המכון לתרגום ספרות עברית, אולם לאיזו שפה לתרגם – קבעתי אני. הוא תורגם לספרדית בידי הגב' אטי חוטר ז"ל שמוצאה מארגנטינה ושתרגמה את טובי הסופרים העבריים. אבל, טעיתי בבחירת השפה: בספרד נדחה התרגום "בגלל שהוא כתוב ארגנטינאית וצריך לתרגמו לספרדית"  ובארגנטינה, בגלל חוסר מימון ושלומיאליות יהודית מקומית.  כתב יד התרגום קבור בארכיוני גם כיום. אם ספר תורה צריך מזל, קל וחומר רומן בתולים מסורבל לשון כאנקת מדרגות. בדידות התצפיתן תודות לצייר הקָטָלני מנואל קפדווילה, שפגשתיו במקרה בירושלים, ולאאולליה סריולה, הֶבְּרַאִיסְטִית, מתרגמת ומאיירת מברצלונה, ניתנה לי הזדמנות לטעום על קצה המזלג משהו מהשירה הקטלנית העשירה. אני יכול  להבחין בסוג מסוים של סולידריות אפשרית בין דוברי הקטלנית, הגאלייגו או הפורטוגלית לבין אלה שדברו לדינו עד לא מכבר. אנו שייכים בצורה כלשהי לפריפריות הלא-קסטיליניות של חצי האי האיברי, ואם תרצו, של ה"היספאנידאד" במובנה הרחב. 'מעולם לא ראיתי עצמי יווני' היה השיר הראשון של ז'ואן מרגריט שהזדמן לי לקרוא ותרגמתיו לעברית. מאוחר יותר העניק את שמו למבחר שיריו העברית בתרגומי (הוצאת קשב לשירה,  2004). מה שריתק את התעניינותי אל שירתו, ואולי אין כל פלא בדבר, היה הביטוי המתקתק-מריר של הניכור. של "הברברי" בין היוונים, של הקטלני בין הספרדים, של יהודי בין הגויים, ואולי גם, בראש ובראשונה של האמן והמשורר בקרב כל חברה, בלא הבדל גזע, מין ודת. איני חושב שאני ממציא משהו באמרי שכאדם וכמשורר כנראה לא אחדל לעולם להרגיש גולה, שולי, "סוכן זר" וחשוד גם על סביבתי הקרובה ובכל מקום שאליו יגררני גורלי. אמי, עליה השלום, התפללה עד יום מותה שאלוהים ייתן מעט בינה בראש בנה, שיחדל מאיוולת השירים והאמנות ההורסת כל חלקה טובה בחייו,  ויהיה סוף-סוף איש מסודר ומקובל על הבריות. ידעתי שהיא צודקת, אולם, לא היה לאל ידי לשנות דבר. שנות שירותי בסדיר, כפקיד בשלישות הראשית ברמת גן, נחשבות אצלי "שנים אבודות". שלא כעשרים השנים האחרונות בשרות המילואים שלי, כאשר בעקבות לקחי מלחמת יום הכיפורים, הועברתי מן החק"ש ("חיל קשישים") המשפיל לחיל המודיעין רב היוקרה ביחידת "התצפיתנים ארוכי הטווח" לאורך הירדן. תקופות השירות במדבר יהודה ובערבה תרמו לי רבות כאדם וכמשורר. נופי המדבר ואופי תעסוקת התצפיתן, שחלק גדול מזמנו שרוי "בבדידות שאין מזהרת ממנה", החדירו לתודעתי את נוכחות "הממד האחר, המיסטי". לא מעט משירי משקפים תובנות והתבוננויות שרק מי שהתנסה בניווטי לילה ויום, ניווטים רגליים ורכובים ואינסוף שעות תצפית באור ובחושך, ומבעד לערפל ולאובך יוכל להבין זאת. אל בהלה, לא חזרתי בתשובה. דעתי על דתות וכיתות שלילית למדי. אולם עם "הגרעין המרכזי" שביסוד הדתות כולן וחלק מהאסכולות הפילוסופיות אני שלם: מודעות האדם לממד הטרנסצנדנטלי, כלומר שהאדם ביסודו הוא יחידה ומהות רוחנית מופלאה וחידתית לצד קיומו הזמני והשברירי בחומר.     "עם דעות כשלך - למה בכלל אתה בקיבוץ?!" אף שבסוף שנות השמונים שימשתי כשנתיים כמזכיר ארגון סופרי הקיבוץ הארצי מעולם לא הסתרתי את ביקורתי על הקיבוץ ועל השמאל הישראלי בכללו ולא רק כמסגרות חברתיות-פוליטיות או מציאות-חיים.  מדובר באידיאולוגיה שגויה מיסודה. המעיין בכתביה ובתעודותיה אינו יכול שלא להבחין ב"זרעי הפורענות" שלימים, גררו את ההתפוררות וההסתאבות של היום. אקצר ואומר: הקרבת הפרט לטובת הקולקטיב, יש בה יסוד פשיסטי מובהק, טיפוח "הקאדרים" שהשמאל דגל בו מאז ומעולם, כלומר, הכנת גרעין פעילים בעל מחויבות פוליטית עמוקה, ש"יוביל את ההמונים שטרם ראו את האור" אל המהפכה הגואלת  – גם זה יסוד אנטי-דמוקרטי שריח רע של התנשאות ואפליה נודפים ממנו. אצל לא מעט מוותיקי הקיבוץ הדבר קיים גם כיום. עיוורונו של השמאל הישראלי כלפי הממד הטרנסצנדנטלי, הדתי, שבאדם, יחד עם אוטיסטיות קומיסרית כלפי יהודי אסיה ואפריקה ותרבותם – גררו בצדק את מפלתו. ובכן, לא מהערצת השמאל הגעתי בשנת 1979 מירושלים לקיבוץ געש. חיי בתוכו רק החריפו את הסתיגויותי. בהיותי נאמן לדרך מחשבתי שסיבות, בחיי הפרט כמו בחיי החברה, יש קודם לכול לחפש בפנים ורק אחר-כך לעמוד על "תרומת הזמן והמקום" – אני יכול לומר שלקיבוץ הגעתי כשועל הנס על נפשו מפני זנבו הכואב. נישואי (השניים, ולאותה אשה) עמדו להתנפץ. רָעים לא היינו, אבל קשה לומר שנקטנו בצעדים הנכונים להצלת הזוגיות שלנו. חשבנו באיוולתנו שבקיבוץ בו אין דאגות כספיות לא יהיו בינינו ויכוחים על כסף, על חיסכון, על ביטוחים ותשלומים  והשלום ישכון במעוננו. למרבה האכזבה, הזנב הגיע עם השועל למאורתו החדשה. לאחר התפתלויות לא מעט ושנות מרורים שלא נתאושש מהן התפרקה החבילה, אולם כבר לא היה לי לאן לשוב. לכאורה, יש בהסברי זה מענה לשאלה הקנטרנית שבראש הפרק, שאלה שיותר מאוהב או מאויב אחד שאלוני במרוצת השנים. ואולם החיים לעולם אינם מסתפקים בתשובה מוחצת אחת. אני מתוודה: היו גם היו סיבות אידיאיות. נכון שהן בחזקת  "שנאת המן" יותר מאשר מ"אהבת מרדכי". האופציות הפוליטיות האחרות היו שתיים: הגוש הדתי והימין. ממפלגות הימין סלדתי. לא כל-כך מהאידיאולוגיה כמו מהרטוריקה שלהן.  ולעומת זאת המפלגות הדתיות המעורבות בעדתיות  עוררו בי הסתייגות חריפה. השמאל היה הרע במיעוטו, או כך חשבתי אז. אי אפשר לטעון שלא ניסיתי להתקרב ולהתבונן בנעשה בשטח. שומו שמים, תקופה קצרה, 1971-1970, התנסיתי אפילו בעבודה כמזכיר ועד העדה הספרדית בירושלים. שם קיבלתי  מושג כלשהו על דרך פעולתה ואורחות חשיבתה של "קהילה יהודית" בגולה. היה זה פתטי להחריד. תקופת-מה הייתי אולי היחיד שהתייצב בפומבי נגד העדתיות הגואה. התנגדתי להקמת ארגון סופרים "מזרחיים". באחת מוועידות הסופרים העבריים בשנות השמונים העלה הסופר אמנון שמוש על נס את "הגל הספרדי בספרות העברית". תגובתי היתה נזעמת ודברי התפרסמו תחילה  בדיווחי ועידת הסופרים. אחר-כך הופיעו במאמר ב"מעריב" ('בגנות העדתיות בחברה ובתרבות') וקוממו נגדי רבים. בקיצור, מציאת המפלט בקיבוץ לא הביאה לי ידידים,  לא מהשמאל ולא מהימין. בן בית לא יכולתי להיות בשום מחנה. יהיה זה עוול שלא להזכיר את הצד החיובי של עבודתי כחקלאי: אני שומר לקיבוץ את חסד עבודתי כעשרים שנה במטע האבוקדו והאפרסמון ושנים מעטות אחרי זה כגנן בצוות הנוי. עונות חורף וקיץ רבות, ימים של עבודה גופנית קשה למדי. מרבית הזמן עבדנו כיחידים. רק לעת 'הקפה של עשר' וארוחת הצהריים  ראינו זה את זה. חברת העצים האינטימית והצפופה עשתה לי משהו שאפשר לכנותו "חוויה פנתאיסטית". גם לריסוסי הלילה נתלוותה אווירה של לילות הסליחות מימי ילדותי הנידחת. עבודה במטע עם חודשי מילואים במדבר  השלימו למעשה זה את זה. כאב לי להשתחרר "מסיבות גיל" משירותי בצה"ל ומעבודתי במטע שמהם אני נושא מטען רגשות חיובי ביותר.     אני האיש שמריבל אהבה לרגע קט בשובי בשנת 2000 משנתיים של שהייה בקָרָקָס ואני בן 61, התייצבתי בצוות הנוי שבו עבדתי לפני צאתי. "צמצמו אותנו מחמישה לשניים וחצי" בישר לי ידידי סֶפִּי, מרכז הצוות. חשבתי לתומי שאני "החצי". עד מהרה התברר שטעיתי. פשוט פוטרתי בלא להניד עפעף. מאליו יובן שאיש מ"המוסדות" שהחליטו על פיטורי או אפילו מה"חברים" עצמם לא העלה בדעתו להזמין אותי לכוס קפה ולחפש יחד מוצא. לא אכחיש, יש לחיי הקיבוץ, למרות כל הביקורת, גם  יתרונות לא מעטים. אולם האמת חייבת להיאמר: לא הכרתי חברה מנוכרת ואטומת-רגש יותר מהחברה הקיבוצית או כפי שאמרתי פעם לאחד מוותיקי קיבוצי שנים  לפני שהלך לעולמו: "עם חברים כמוך מי בכלל צריך אויבים?!" לא בשמחה אני מעלה דברים אלו על הכתב. ככלות הכול, אם תטבע סירה זו ששמה קיבוץ, אין לי ספק שאהיה מראשוני הנטרפים במלתעות הכרישים. למזלי הגדול, לאחר פיטורי נחלצו חברים מן העיר לעזרתי ומצאו לי תעסוקה בשתי אוניברסיטאות ובהן עבדתי עד לצאתי לגמלאות בשנת 2004: באוניברסיטת תל-אביב הייתי עורך לשון ב'מכון לחקר הציונות' ובאוניברסיטת בר אילן - עוזר-מחקר ב'מרכז שלמה מוסאייף לחקר הקבלה'. להשלמת "הפרנסה" תרגמתי בשביל הוצאת "כתר", ב"שכר עבדים", את הספר השחור  של אורחאן פאמוק  מתורכית ואת ספרו של  לואיס ספולבדה הצ'יליאני  מספרדית. להוצאת 'אחיאסף' תרגמתי מאנגלית את "לדבר צריך לדעת" של לארי קינג, המראיין היהודי-האמריקני הנודע.  למדתי הרבה ונהניתי מעבודות אלה. אולם בהגיעי לגיל 65 הודעתי לקיבוץ על סיום הקריירה שלי כ"מפרנס" ועל החלטתי להקדיש את מלוא זמני לכתיבת שירה ולתרגום לעברית של משוררים אהובים עלי, בעיקר מן הספרדית והקָטָלנית ובמידה פחותה – מהתורכית. האם הילד "רפוי השרירים אך גיבור במלים" שהייתי פעם גדל והיה לאיש... רפוי שרירים אך מרגיז במילים וקונה לו אויבים חדשים לבקרים? כן ולא, כרגיל אצלי. כן, במידה רבה, שהרי בסופו של עניין דחקתי את עצמי, יותר משנדחקתי, להסתגרות ממושכת במטע האבוקדו ובין שיחי גינתי העוטרים את ביתי. ולא -  מפני שאינני אדם ממורמר ומקופח. ההפך הוא הנכון. יחסית לבני גילי שנולדו עמי באיזמיר או שגדלו עמי "בין רחובות לראשון לציון".  בסך הכל אני יכול  להיחשב לבר מזל גדול. הספרות והשירה העברית אינן חייבות לי דבר, אבל אני חב להן הרבה. הן העניקו לי תכלית וטעם חיים. זכיתי בחברות ובחברים, המאמינים בי יותר משאני מאמין בעצמי. הם עמדו לצדי בעתות משבר. בתי ליאור,  ונכדַי: נוגה, רז ויהלי, הם הגדולה במתנות  שנתן לי אלוהים. לא אמנה בהזדמנות זו את כל "אבירי לגיון הכבוד" הפרטי שלי. אסתפק  במבחר מצומצם: פנינה ברטלר, מדריכתי בתנועת הנוער העובד שבעזרתה ובעידודה דילגתי על כיתה ז', כלומר עברתי בסיום כיתה ו' "של ילדי העולים" היישר לכיתה ח'  "של הצברים" – לתדהמתם הגדולה של האחרונים. את המשורר והעורך המופלא א. ד.שפיר ז"ל שהקדשתי לו את ספר שירי השני במילים: "הילך אציל בינותינו". הוא  ש"גילה אותי" כמשורר ועזר לי להוציא את ספרי הראשון ב- 1973, בהוצאת 'ניומן'. את משה  שמיר ז"ל שפתח לפני את מוסף 'מעריב' וטרח לבוא לעיר העתיקה בירושלים כדי לשבח את ספר שירַי השני. עד יום מותו הוא נשאר אצלי "מאסטרו", רב-אמן בעל נפש גדולה. את משה דור, ייבדל לחיים ארוכים, שאף הוא פתח לפני את מוסף 'מעריב' והיה לידיד לתקופת מה. עם הצעירים ממני אני רוצה למנות את המשורר והעורך רפי וייכרט, שהצליח להפתיעני כאשר ביקשני להוציא את מבחר השירים הנוכחי לאחר שכבר נואשתי  מפרסום ספר שירה נוסף באחת מהוצאות הספרים. ואחרונה חביבה: זכיתי בגיל מתקדם להכיר אישה צעירה, יפה וחכמה מאין כמותה, ששינתה את חיי ונתנה לי רבות כגבר, כאמן, כאינטלקטואל וכאדם. אמנם לא הסתגלתי לחיים בקָרָקָס עירהּ ונאלצתי להיפרד ממנה ולשוב על עקבותי. אולם חזרתי כ"דגם משופר" של עצמי ואיש לא ייקח ממני את מה שנתנה לי. גם זהותי קיבלה פנים מרנינות יותר. כיום אני יכול להיפרד לשלום ובלא היסוס מכל הזהויות הקודמות ולהסתפק בזו: "אני האיש שמריבל אהבה לרגע קט". בשבילי זה הרבה מאוד. ולסיום, אני מניח שרבים מהקוראים אינם זוכרים ששמו המקורי של הסרט "רוקי מרציאנו" היה Somebody up there likes me. אני תמיד זוכר את זה.

רוקי מרציאנו, גיבור נעורי        (מתוך עשב על הסף)       סב אחר       משוררי ספרד       ממילה       הוא       במה אבוא       זהב חולה       יד הירוק       (מתוך במראות הצובאות)       אקוורלים       שינה שחרחורת       נס ציונה       אמא אני עושה להם פנים       אין השיר שומר הבטחתו למחבר         מר אבי       תיקון תדמית       בית הכרם       אל תקראי באור הרע הזה       קומות שלוש יקום       לפני/אחרי       המום פחד גובה       ראה יחיד שהוא השח               (מתוך שורשי הים)       כובסת בצל אילן       מילואים בנח"ל קליה       שער העלייה       בבית שנטשנו בחצר הגדולה       חסד הרוח       בנגנים אני מקנא       בראי מעל לכיור       אבות יושבים למשפט       משא סדום       מהמדבר לעיר דרך ההורים       צריך לעזוב את ירושלים       ושאוני, שאו, אחי       הרחיק יגע גדר ריק       (מתוך צל מוכל )       קמפוס בערפל       אבא מאמץ       קבורת יעקב דודי       שלוליות אור       צריבת הסרפד       בגידת הברברים       קנטאורים       עיר הזמר       עשב שוטה       גירושין       מצוקי הכורכר       קסם הים       נוקטורן             (מתוך תעוקת השכבות )       יופי עירוני       מילואים במעלה יאיר       גיל העמידה       מול הים       תעוקת השכבות       רקמת עור       מחיר מלא שילמנו       הזמנה למחול       קהלת בנס ציונה       רוקי מרציאנו, גיבור נעורי       גברים קשים אני       ירושלים. 1978       תשליך       שער       גיבורים נגד זקנה       לאחר מות אמי       יום הברדלס       קחו אותי אתכם, אחים       אבק ביו כוכבי -       (שירים שלא כונסו וחדשים)       גבריאלה של האמנים       תלונת תיזיאוס       מוצאי שבת, גירושין       טוחנות הקפה       מכתש רמון       העורבים ודגי הנוי       כיתת אמן       במאסף       אלברגו רומא       התבהרות       הקוץ       עם מריבל בעיניים       אבק בין כוכבי       ביקור ראשון באפריקה       בצל האוטוסארדה       בגילי       סמי דייויס, הבן       אקוורל שציירתי ב 1960       בר יוחאי, נמשחת, אשריך       קקדו       רכבל להר       Deli mart       מי לא בגד בנו?       מקרה בנלי       אין הוכחות שחייתי       צבר רענן       אבי בא בחלום לתקן לי חלון       שיירה להר       טורקמדה, אחי       שפת-אם מתה       בין לשונות לזהויות -       (אחרית דבר מאת המשורר)